"קרב השפים הגדול": התיאבון נפתח

אם יש משהו שלא חסר לנו על המסך זה תוכניות בישול: מאסטר שף, משחקי השף, בייק אוף, שבת עם קובי אריאלי: הטלוויזיה שלנו כבר קשרה מפית מסביב לצוואר, תפסה סכין ומזלג ופיתחה הפרעת אכילה, לכן - כל תוכנית בישול נוספת שמצטרפת לקלחת המבעבעת עם קצת ציפורן ומי ורדים, צריכה להוכיח את עצמה כרלוונטית, כמספיק טובה אם לא יותר ו"קרב השפים הגדול" בהחלט עושה זאת.

לעוד כתבות שאולי יעניינו אתכם:

"הפוליאקובים": משפחת קרדשיאן עם סחוג

"מוות בבאר שבע": האם תוכלו להסתכל לזה בעיניים?

עד כה האינטרקציה היחידה שהכרנו בתוכניות ריאליטי הבישול היא של מעין מלחמת מינים - שופטים ונשפטים. השופטים רמים, מקצועיים, נישאים מעם, טועמים מחוננים בעלי חיך זהב, מתייעצים עם אלוהי הטעם וחורצים גורלות. אל מול הנשפטים - פשוטי העם, אוטודידקטיים, למדו דרך הסינר של סבתא, רק רוצים אישור שהאוכל שלהם טעים, ישימו קליפות בצל באוכל שלהם אם זה מה שהשף יגיד להם לעשות (ע"ע גמר מאסטר שף 5, יונתן רושפלד). וכשיש כאלו יחסי כוחות כל הדינמיקה היא תמיד מסוג מסויים.

הדבר החדש, המבורך, המרענן וההוגן שקורה ב"קרב השפים הגדול" הוא שהשופטים נשפטים. מי מכם שנהנים לראות אותם גם מתקפלים, לחוצים, מזיעים - בסדר גמור, אבל מעבר לכך יש יישור קוו קולינרי ומטא קולינרי - כולם כאן יודעים מה הם עושים ועל מה הם מדברים. זוהי לא שוב מתנת הידע וההכוונה שנוחתת בעדינות על ראשם וצלחתם של מתמודדים צמאי אישור; המופע הפך לתחרות אמיתית וההרצאה הפכה לשיחה - ושיחה זה תמיד יותר מעניין.

התוכנית עצמה נפתחת בעוצמה בסמטאותיה היפהפיות של נאפולי הצבעונית, מלאת המאפים (נאפולי - אני בדרך!) איטלקים חמים, אינספור נשיקות (שאייל שני אחראי על 99% מהם), פירות ים ובקיצור - שפע, שפע ועוד קצת שפע - בדיוק איך שתוכנית בישול אמורה להרגיש ולהיראות. סוף סוף הוסר מחסום הכשרות הישראלי שיש כמעט תמיד בתוכניות הבישול בארץ ואתמול ראינו כבר קלמרי, ארנבת ושאר ירקות וזה מרענן והכרחי לתוכנית בישול ברמה הזאת.

השפים: אייל שני ורושפלד הם ליהוק מושלם, הן כל אחד בפני עצמי והן כזוג מתחרים כאשר האגו שלהם שווה במידתו אך שונה בצורתו - שני תופס את עצמו כשורש המקבל קולות מן האדמה ורושפלד כבן אלוהים המקבל קולות מן השמיים וביחד הם שני מגלומנים מוכשרים ומסקרנים, כאשר להקשיב לאיייל מדבר שני זה כמו לשמוע ספר שירה ולהקשיב לרושפלד מדבר זה כמו לשמוע ספר הדרכה וכאמור, שני הספרים הכרחיים ומרתקים בדרכם.

הפורמט עצמו מספק גם רמה גבוהה ומקצועית של ביצוע מול שיפוט, בלי הדמעות הלא רלוונטיות של מיכל אנסקי כי נזכרה בקרעפלך של סבתא, בלי משימות בצק סוכר וסוכריות נשפכות "וואו זה ממש כמו ביום הולדת!" ברמת הפעוטון של צילה - כאן יש לנו בישול אמיתי לדוברי השפה. אבל היופי בתוכנית הוא ב"איזון הטעמים" (גם אני רוצה להשתתף קצת בטרמינולוגיה, מה קרה), כי "קרב השפים הגדול" הוא לא רק סדנת מומחים סופר מקצועית מבושלת בוואקום ב-65 מעלות, כזו שרק יודעי דבר קולינריים יוכלו להנות ממנה, האיזון נעשה בגורם הריאליטי שהוא כאמור האינטרקציה המיוחדת בין רושפלד לשני, כאשר התחרותיות הנוקבת בין שניהם היא מרתקת, אמיתית ובוערת אך בה בעת נשארת בתוך גבולות חמימים של חברות והערכה וכבוד הדדי ומשאירה את זה נעים ומשעשע לצפייה. לסיכום - התיאבון נפתח, מחכים למנה הבאה.