"משחקי השף": היה צרחות, נתגעגע

שופטים

במדינה רגשנית, נוסטלגית, על סף דמעות תמידי, הרוסה על סיפורים קורעי לב ורק מחכה להזדמנות לעשות להם שייר מעמוד הפייסבוק של "הצינור" ולהמשיך הלאה בחיים - תוכנית ריאליטי שמצליחה לדלג באלגנטיות על הפודינג הרגשי זה מצרך נדיר. "משחקי השף", לעומת המתחרה שלה "מאסטר שף" (או האחיינית הכושלת "בייק אוף") - הצליחה באמת להתעסק באוכל, הלא ייאמן קורה בטלוויזיה ולחומרי גלם ומחבתות יש יותר זמן מסך מלמונולוגים שוברי לב ודמעות. פעם ראשונה בריאליטי אוכל ישראלי שאנחנו לא יודעים מהן טראומות היסוד של המתמודדים ומה סבתא שלהם הייתה מכינה להם כשהיו קטנים ואיזה ריחות היו בבית כשחזרו מבית הספר; מי היה מאמין, מסתבר שאפשר להעריך אוכל ובישול גם בלי כל זה.

לעוד כתבות שאולי יעניינו אתכם:

"האח הגדול" - העונה שהתפקששה

"המירוץ למיליון": יריית פתיחה מוצלחת

לביקורת של עורך האוכל של נענע10- עוד עונה מצוינת לריאליטי האוכל הכי טוב שיש לנו

אוכל

מכירים את המושג window shopping? המצב הזה בו אתם קונים עם העיניים בחלונות ראווה? זה מה ש"משחקי השף" הייתה בשבילי - window eating. בעודי מרכיבה לעצמי ארוחה בת שלוש מנות המורכבת מקצת דוריטוס כמנה ראשונה, קורנפלקס וחביתה כמנה עיקרית ואז קורנפלקס מתוק יותר לקינוח - כל שנותר לי להיאחז בו זה בארוחות מעוררת התאווה של מתמודדי "משחקי השף".

אז מה היה לנו? השף מאיר אדוני, האיש והדמעות עם הנציג שלו שגם זכה - אור גינסבורג. השף מושיק רוט "המישלניסט" עם סבינה ולדמן שהייתה ההימור של כולם לגמר אבל בסוף לקחה מקום שלישי ושף אסף גרניט שהגיע לקו הסיום עם נופר זוהר שכמעט קטפה את הניצחון עם הפרש של ארבעה סכינים בלבד.

מאיר רדוני

לאורך העונה היו ברורים כמה דברים: כל השפים מוכשרים ולשלושתם מסעדות מצליחות אבל מאיר אדוני דוחף את הקבוצה שלו הכי רחוק ולוקח אותם הכי ברצינות. לאורך כל העונה מושיק היה על גבול השאננות (כנראה תוצר לוואי של כוכבי מישלן) והסתובב בין יעל וסבינה כאבא עייף שחזר מהעבודה ומציץ בחיוך על ילדיו שעושים ניסויים במטבח עם הספר "ילדים מבשלים".

אסף גרניט לעומתו אמנם פחות שאנן אבל השקיע אנרגיות לא מבוטלות בלהיות "חברמן" ושהשפים שלו יידעו שהוא גם יודע להיות מגניב ושכיף איתו ורק אדוני - לא ראה בעיניים מרוב דמעות התרגשות ואולי גם נימים מפוצצים מזעם; לא עניין אותו לרגע אחד להיות חברמן והדבר האחרון שאפשר להגיד עליו זה שהיה שאנן. בכל סרוויס בפיקודו של אדוני לא יכולתי שלא להעריץ את השפים תחתיו על כך שהם עומדים בגבורה תחת מכבש הלחץ הבלתי אפשרי של השף הפרפקציוניסט. אבל הקטע עם פרפקציוניזם הוא, שאולי זה יעצבן את הסביבה שלכם אבל אתכם הוא יביא רחוק, ואכן זוהי שנה שניה ברציפות שמתמודד של אדוני זוכה בגמר.

בגמר עצמו שלושת הפיינליסטים כיכבו וה- window eating מעולם לא היה טעים יותר; כיצד זה גילגלו אותי החיים לכך שאני כותבת על כל המנות המופלאות הללו במקום לאכול אותן? שאלתי את עצמי שוב ושוב אבל לא נורא, גם שביעות רצון מקצועית זה משביע.. נכון? נכון?? וכך ישבו להם בתוכנית הגמר כ-24 שפים מובחרים מרחבי הארץ ונהנו לקחת חלק מהגדרה חיה של המושג 'הדוניזם' אשר נסע לעברם על מסוע עם סכין ומזלג, מה אומר לכם, לא סובלים בחצר המלך של הזכיינית "רשת".

אור, (שאימץ ממאיר את הסופרלטיבים הנהדרים - "צרחות" ו"בכי" כשמשהו טעים), הוציא שלוש מנות אסתטיות ומעניינות אך הותיר לחלוטין את המושכות של המשימה בידיה של מורן שלעומתו, נולדה עם מושכות ביד אחד ושוט ביד השנייה, ונכנס ל- ZONE  "החדר האינטימי שלי" עם עצמו. לא משנה כמה מאיר ניסה לרמוז לו מהצד שאלה רגעים קריטיים להוכיח שאתה גם שף שיודע לנהל: "של מי המשימה הזאת? מי מנהל אותה"? אור סירב לאסוף את הרמזים והמושכות והבכי והצרחות והותיר את ניהול המשימה שלו בידייה של מורן.

נופר

סבינה נתנה לגומא לחרב לה (אסתטית) את המנה הראשונה, כשזה פיזר שפריצים אדומים על כל הצלחת ומיד הפעיל בתת מודע שלנו געגועים לפנקייק עם סירופ שוקולד וקצפת ב"בית הפנקייק", סבינה המסכנה הבינה שזה לא זה אבל ברגע של חולשה - בחרה להדחיק. ונופר לעומת זאת דווקא ניהלה ביד רמה את השפים שלה עם מכשול קטן ודעתן בשם גילגול שהתעקש משום מה לריב איתה על כל דבר עד שנופר הסבירה לו את המצב: "אתה מעצבן אותי, אתה עושה לי התמוטטות עצבים", "כן יפה שלי", ענה לה והשניים המשיכו אחרי הסרוויס ל"דאנג'ן".

כאמור, אור לקח את הגמר - בחור מוכשר, נדיב, רגוע ובעל הצחוק הכי מוזר בעולם -ועכשיו נשארו רק כמה שאלות לא פתורות: מה עושים עם 200 אלף השקלים לקניית ציוד למטבח? מתי אני אוכל את כל האוכל שראיתי בגמר? וגם - איך ממשיכים בחיים בלי מירי בוהדנה והמשפט האלמותי: "פתחו את קיט הסכינים"? נחכה לעונה הבאה.