הסדרה הטובה: סדרת המופת "האשה הטובה" שידרה את הפרק האחרון

אם מישהו היה אומר לי לפני שבע שנים שאחת הסדרות האהובות עליי בכל הזמנים תהיה סדרת עורכי דין של רשת CBS על עורכת דין שחוזרת לעבודה אחרי שנים, כשבעלה התובע המחוזי בוגד בה, מועל בכספים ונכנס לכלא, הייתי צוחק בקול גדול. סדרה של CBS? הערוץ שכמעט כל התוכניות שלו הם procedurals (סדרות שבהן כל פרק עומד בפני עצמו ואפשר לדלג על פרקים בלי להחמיץ משהו בעלילה) חסרי ייחודיות? וגם השם הארכאי הזה? כל הסימנים לעוד סדרה משעממת שבטח תשרוד כמה שנים כי יש מספיק קהל מבוגר ומשעמם שיצפה בה, אבל כשתרד מהמסך היא לא תשאיר שום חותם.

נקודת האור היחידה היה ג'וליאנה מרגוליס, השחקנית המצוינת מ-E.R. שהתפקיד הזה היה סוג של קאמבק שלה לתפקיד ראשי בסדרה, והיא גם היתה הסיבה להתחיל לצפות בסדרה. כבר מהפרק הראשון היה ברור שלא מדובר בסדרת CBS רגילה. הקצב שלה היה מהיר, חוש ההומור שלה היה מפותח למדי (ועם העונות הבאות יתפתח עוד הרבה יותר) והדמויות היו מעניינות, עגולות ובעיקר משוחקות נפלא. הסדרה צברה במהרה גם ביקורות טובות ע"י לא מעט מבקרי טלויזיה ובעונות הבאות העזה להיות אמיצה יותר, בועטת יותר ומעניינת הרבה יותר.

מישל ורוברט קינג, זוג היוצרים של הסדרה, הצליחו ליצור דמות ראשית שקל להזדהות איתה, גם היא לפעמים היא מעצבנת ומקבלת החלטות שגויות (והאם לא כולנו עושים דברים כאלה לפעמים?) ולבנות מסביבה מערך של דמויות משנה מסקרנות לא פחות ממנה. אלישיה פלוריק, דמותה של מרגוליס, היא עורכת דין שעזבה בגיל צעיר את הקריירה עבור גידול שני הילדים שלה ושל פיטר פלוריק (כריס נות', המוכר יותר כמיסטר ביג מסקס והעיר הגדולה), התובע המחוזי של מחוז קוק, שבו נמצאת העיר שיקגו, זירת ההתרחשות הסדרה. כשנחשף שפלוריק היה מעורב בסקנדל הכולל העלמת כספים וקיום יחסי מין עם זונות, הוא נשלח אל הכלא. אלישיה ממשיכה לעמוד לצידו (ולכן "האישה הטובה"), אבל חייבת לחזור לעבוד, כדי לפרנס אותה ואת שני ילדיהם. וויל גרנדר (ג'וס צארלס, עד שחקן שקימבק את עצמו בזכות התפקיד), חבר ותיק של אלישיה, עוזר לה להתקבל למשרת מתמחה זוטרה במשרד עורכי הדין שהוא שותף בו, שם היא מתחרה על הקידום עם עורך דין צעיר ונמרץ במיוחד, קארי אגוס (מאט זאקרי, וכן, ככה מבטאים את השם שלו). במשרד היא גם פוגשת ועובדת עם קלינדה שארמה (ארצ'י פאנג'בי), החוקרת המיסתורית והמתבודדת של המשרד ועם דיאן לוקהארט (קריסטין ברנסקי המבריקה), השותפה של גארדנר במשרד עורכי הדין. מלבד העניין בדמויות עצמן, מדובר בקאסט ייחודי למדי, בטח בעולם הצר של סדרות רשת אמריקאיות. במרכז הסדרה עומדות כמה נשים חזקות, אסרטיביות, קרייריסטיות, לא צעירות (אם כי, כן, עדיין יפות, מטופחות ועל עקבים) שעומדות על שלהן, הן בעלות יצרים מיניים מפותחים למדי, לא תמיד כלפי בני המין השני, כולל דמותה של ברנסקי בת ה-64 ואפילו החותנת של אלישיה (מארי בת' פייל בת ה-75). לא עניין של מה בכך, אפילו בימינו.

מלבד אוסף דמויות המשנה הקבועות, שעם השנים הפכו לפופולאריות במיוחד, לפעמים אפילו יותר מהדמות הראשית, הסדרה מציגה גם אוסף של דמויות אורחות שמגיחות מדי כמה פרקים, או לפעמים פעם בעונה, שאיכשהו כל הופעה של אחד מהם הופכת לחגיגה אמיתית. שופטים שחוזרים שוב ושוב, עורכי דין מתחרים (ולפעמים לא מתחרים) עם מוזרויות שהיו מרגישות בבית באיזשהו סיטקום מטורף ולקוחות קבועים שמסתבכים עם החוק, כולם היו מלוהקים וכתובים באופן מופלא ממש. השילוב בין שחקנים מצוינים ודמויות שאם היו קבועות היו כנראה מופרכות והזויות מדי, אבל במינון קטן נחשבות לממתק, הופך את כל עלילות המשנה האלה למשהו שקהל המעריצים היה מחכה לו שוב ושוב, וכמעט אפשר היה לשמוע את מחיאות הכפיים הגלובליות בכל פעם שהגיע פרק נוסף שכולל את אחת מדמויות האורח החצי קבועות. מעל כולם מנצח בגאון איליי גולד (אלן קאמינג החד פעמי) שעם הזמן הפך לדמות קבועה. מנהל הקמפיין התחמן והמבריק בעולם, עם הבת שנסעה לישראל להתגייס לצה"ל (כי חייבים גם צד ישראלי), הפרצופים הבלתי נשכחים והבלורית שבכל פעם צריכה יד שעוברת עליה.

אלישיה עצמה היא לא דמות מושלמת כלל וכלל. הם התקדמות העונות אנחנו מגלים שלמרות שהיא מבריקה וחכמה במיוחד, היא אשה עם המון פגמים, כמו כל אחד מאיתנו. היא אוהבת לשתות המון, היא לא ממש מחבבת את הילדים המעצבנים שלה, שלא לדבר על החותנת, היא עושה לא מעט טעויות אנוכיות, נכנעת לא פעם ליצרים שלה, היא גם חלשה וגם חזקה והיא בעצם בן אדם. רוב הזמן אנחנו אוהבים אותה, אבל לפעמים אנחנו כל כך שונאים אותה, וזה מה שמייחד אותה כדמות ראשית. ג'וליאנה מרגוליס עשתה פה עבודה מופתית, ואחרי הכרות קצרה עם הדמות, הקהל כבר יכול להבין ולזהות מה היא חושבת רק בזכות מבט קטן, הרמת גבה או חצי חיוך. ואף מילה על הפיאות השונות שמרגוליס נאלצה לחבוש לאורך כל הסדרה, אלוהים יודע למה.

הסדרה גם הצליחה להיות, וזרמו איתי רגע עם האנלוגיה, סוג של "הסאות'פארק של הדרמה". אם בסאות'פארק היוצרים מצליחים להישאר עדכניים ולדבר על נושאים חמים מהכותרות בזכות העובדה שהפקה שלמה של פרק לוקחת כמה ימים בודדים, איכשהו היוצרים של האשה הטובה הצליחו לעשות את זה עם סדרה שבה הפרקים מוקלטים חודשים מראש. עם איזה נושאים לא התמודדה הסדרה? ההשתלטות של גוגל על החיים שלנו, זכויות יוצרים, ביטקויין, האזנות של ה-NSA, שיימינג שנעשה דרך וידאו ביוטיוב, אדוארד סנודן, דליפה של אב טיפוס של טאבלט חדש, מכוניות ללא נהג ועוד המון נושאים שלא הייתם מצפים להם בסדרת עורכי דין רגילה. אתרים ושמות של חברות הומצאו במיוחד בשבילה, קטעי וידאו ויראלים (וקורעים מצחוק) הוכנו בשביל העלילות של חלק מהפרקים, והסדרה תמיד הרגישה שהיא עם היד על הדופק.

אחד הדברים שמייחדים את האשה הטובה, ושבזכותו הסדרה מוצלחת כל כך היא העובדה שהכותבים אף פעם לא שוקטים על השמרים, ובכל כמה פרקים יוצרים קו עלילה חדש שמשנה את כל הדינמיקות ומאזני הכוחות בין הדמויות. אם סדרות דרמה אחרות שעלו על "שטיק" מוצלח מנצלות אותו עד תום, האישה הטובה הופכת את היוצרות שוב ושוב, ובדרך כלל גם יותר מפעם אחת בכל עונה. משרדי עורכי דין מתפצלים, מתפרקים ומורכבים מחדש, חברים הופכים להיות אויבים ולהיפך. עם הזמן, הכאוס המאורגן הזה הפך לסימן ההיכר של הסדרה, ולגורם הממכר האמיתי שבה. קליפהאנגרים שלא היו מביישים סדרות מתח הגיעו כמעט בכל פרק, ומהלכים באמת לא צפויים היו קורים שוב ושוב. השינויים התכופים האלה הצליחו להחזיק 5 עונות מושלמות ממש, אבל הם גם היו אלו שגרמו לסדרה להרגיש קצת עייפה יותר החל מהעונה השישית, וכנראה שגם השטיק של "אצלנו אין שטיק" יכול להתעייף. בשילוב עם דרמות מאחורי הקלעים שהובילו לפרישה של שתיים מהדמויות הכי אהובות בסדרה, שתי העונות האחרונות הרגישו מרגשות ומרתקות פחות, אם כי עדיין טובות יותר מרוב הדברים שמשודרים כיום.

פרקי הסיום של העונה השביעית, ששודרו בימים האחרונים החזירו לסדרה את הקצב והעניין של פעם, והיוו תזכורת מצוינת לכל מה שהצופים המכורים אהבו בה. דמויות ותיקות חזרו, העלילה שוב ביצעה כמה וכמה מהלכים לא צפויים, ופרק הסיום ששודר הלילה בארצות הברית היה סיום מושלם, מתוק-מריר, לסדרה הכי טובה ששודרה ברשתות הארציות של ארה"ב. הקצב של הפרק היה מורט עצבים, קרו בו המון דברים, המשפט המרכזי שבו שינה שוב ושוב כיוון, כמו רוב המשפטים שהסדרה טיפלה בהם, ובכל זאת נשאר אפילו זמן לרגש עד דמעות. העלילה נסגרה בצורה שלא הרבה סדרות היו מסוגלות לאזור את האומץ להציג. אלישיה היא עדיין אותה דמות לא מושלמת, לפעמים מניפולטיבית עד כדי כאב, נאיבית, וכמו שנאמר לה בפרק הזה "כל כך חסרת מודעות עצמית לפעמים", שלא ממש מבינה את האנשים סביבה ולא לגמרי מבינה מה היא בעצמה רוצה. ומי מאיתנו לא מרגיש ככה רוב הזמן?