משחקי הכס עונה 6 פרק 2: הביתה

אז זה הסתיים כ״קראוד פליזר״ קל מידי.

נתחיל מהסוף: אומנם אינני מהמעריצים של סנואו האנמי, אבל זאת לא הסיבה שקיוויתי שיישאר כגופה על השולחן בחומה. אחד הדברים שמשחקי הכס שינתה בחוקי המשחק הוא גורם ההפתעה, אף אחד לא בטוח. שום דמות. מעבר לזה, מעטים הרגעים שהמעריצים ״עלו״ על תיאוריה והיא אכן התגשמה.

 

זאת לא הייתה הדרך של מרטין, אבל מסתבר שזה אכן הדרך של התסריטאים, עכשיו כשנפרדנו לשלום מהעלילה הספרותית. הרי מה יותר קלאסי ׳משחקי הכס׳ מאשר לקרוא לפרק הראשון ״האישה האדומה״, לשתול תקווה בלב הצופים - ואז לנפץ אותה?  אבל לא,התסריטאים בחרו לתת לקהל את מה שהוא רוצה (בוז), ועוד בדרך מגוחכת למדי בצורת רעיון של דאבוס, ביץ׳ פליז.

 

פרק 2 היה שילוב חזק מאוד של איך בונים קו עלילה טוב ומסקרן שיכול להתפתח, לבין קלישאות שמקומם אינם בסדרה הזאת.

המערה של העורב בעל שלושת העיניים -

 

תראו מי חזר! הופתעתם בפרק הקודם כשמליסנדרה הורידה את השרשרת והייתה בעצם גולום? אז בראן סטארק עושה הפוך.

הסטארק הצעיר בעל הכוחות לראות את העבר (וואו. כמה מועיל) עושה סוג של מסע שורשים וצופה מהצד באביו, דודו בנג'מיןן, דודתו ליאנה והודור (הודור) בתור ילדים.

מה זה בעצם נותן לנו? גם אם בראן יעלה על סודות שאף אחד לא ידע, כל זה בעבר. וכפי שייאמר אחר כך שוב ושוב בפרק: ״מה שמת, לא ימות שוב״.
מצד שני, אני מטילה ספק במקריות שדווקא בפרק הזה מראים את נד וליאנה. אבל זה כבר תיאורייה אחרת.

ווינטרפל

ווינטרפל -

רמזי ׳פסיכי לחלוטין׳ בולטון מנסה לשכנע את אביו לצאת למלחמה מול הטירה השחורה ולהרוג את ג׳ון סנואו. מלחמת העולם הראשונה התחילה על פחות מזה ולכן בולטון האב ממהר להוריד את הפסיכי שלו מהעץ שהוא טיפס עליו, ועוד עכשיו - כשנולד לו בן?! למי יש זמן לצאת למלחמה עכשיו?!
חיבוק אוהב של בן ממזר פסיכי לאביו, קיו לכינורות שיתחילו לנגן מוזיקה מרגשת, חיבוק של ״וואו אני כל כך שמח יש לי אח קטן לשחק איתו וללמד אותו כל מה שאני יודע הנה אני דוקר אותך״.
מה. לעזאזל.

חלילה שייגמר כאן. אם רוב הילדים שנולד להם אח קטן מתקשים לקבל את מאזן הכוחות החדש, מוצאים את עצמם מקנאים וגונבים להם צעצועים - למה שרמזי יהיה אחרת? אז הצעצוע זה ווינטרפל, ומאזן הכוחות הוא ממזר מול בן.

קשה להגיד שהופתעתי משחרור הכלבים הסמלי של ״הכלב המשוגע״ כפי שנקרא סצנה לפני כן, אבל כאב לי, גם לתינוק ולאמא אגב.

מקדש האיש החסר פנים -

מקדש האיש החסר פנים -

לאריה אין שם.
אלים ישנים וחדשים, קו העלילה הזה מתחיל להתיש אותי. תנו לילדה המעצבנת פשוט להרוג את אריה! בקצב הזה, אני זאת שאמות משעמום אם אצפה בשלוש דקות חסרות תוכן שוב.

 

מעלה המלך -

מלחמות דת. הן נמצאות בכל מקום בהיסטוריה, ומדוע שווסטרוז תהיה שונה?
איך נלחמים מול מי שיודע שתפקידו בעולם זמני, מול צבא שמתחזק מעצם היותם עניים ואבודים? תהרוג אחד, יבואו עוד שבעה - ועם כל הרצון הטוב, אני לא חושבת שצעצוע המוטצייה החדשישן של סרסיי מסוגל לבדו לנקות את העיר מהפאנטים הקיצוניים.

 

 

איי הברזל -

ראיתם את מלך האריות? אז כזה.

בדיוק כפי שסקאר הפיל את אחיו מופסה מהצוק ונתן לו ליפול בצעקה כך הפיל ארון גרייג׳וי את אחיו באלון לתהום.

״מה שמת, לא ימות שוב״ כבר אמרתי? כי אם ת׳יאון אכן יצליח להגיע עד איי הברזל, להתאחד עם אחותו ולהילחם בדודם - וצריך לשים כסף על מי מהמרים בקרב הזה: ת׳יאון שהיה עד עכשיו ״ריק״ (סרח) שכבר היה סוג של זומבי חי-מת עד עכשיו, כן ימות שוב.

 

מירין -

את הטוב צריך לשמור לסוף - מה, לא ככה תסריטאי משחקי הכס?
סצנת מרתף המקדש של טיריון מול שני הדרקונים הכלואים (ואז המשוחררים) הייתה כל מה שהיא הייתה צריכה להיות:
מונולוג בעל משמעויות עמוקות יותר, כפי שאפשר לצפות מטיריון, פתיחת דלת להתקדמות בקו העלילה התקוע הזה (כן בורות לחימה, לא עבדים - סתמו כבר) והמון אנושיות, גם מצד הדרקונים.

תנו לי עוד מטיריון מאלף הדרקונים! אני אומרת לכם, גם בתור ילדה, תמיד היה כיף יותר כשהבייביסיטר נשארת והמסיבה מתחילה.