מ"פאודה" ועד ל"ג'וני ואבירי הגליל": 2015 הייתה השנה של הטלוויזיה הישראלית

כפולים

הקלחת הטלוויזיונית הישראלית בעבעה בשנת 2015 עד כדי כך שהיא הגיעה לרתיחה; היו סדרות ישראליות מעולות בעבר, אם זה הסדרה העלילתית הראשונה- "הבלדה של חדווה ושלומיק", צמד יצירות המופת של ארי פולמן ואורי סיון- "שבתות וחגים" ו"פרשת השבוע" או סדרות שיצרו שפה משלהן כמו "עספור" ו"זגורי אימפריה", אבל בשנה האחרונה משהו השתנה- היצירה הטלוויזיונית הישראלית לא רק הביאה לשיא את כל הדברים שהפכו את הסדרות הישראליות לנפלאות, היא יצרה עולם שלם, כל אחת בדרך שונה לחלוטין ומעניינת בפני עצמה, וכל אחת מהן הפכה את השנה לאחת השנים הטלווויזיונית הגדולות שהיו פה.

 

אז מי כיכבו בגדול על המסך הקטן? הנה התוכניות שעשו את 2015:

 

כפולים

לכאורה, "בסרט הזה כבר היינו" - פרשת מבחוח היא חדשות ישנות, לעוסות ולא מובנות עד הסוף. פרשיות ריגול טלוויזיוניות היו לנו כבר ב"תא גורדין" המעולה (שגם לה הייתה עונה שנייה מצויינת השנה) וב"חטופים" המוצלחת, אבל "כפולים" הייתה משהו אחר. מהשנייה הראשונה של הפרק הראשון המתח אחז בך. "כפולים" היא סדרה שיכלה פוטנציאלית להיות לעוסה וצפויה אך בפועל עשתה בדיוק את ההיפך, היא הפכה לאירוע טלוויזוני מותח במיוחד שהוביל לעלייה חדה של פציעות בכפות הידיים בשל כסיסת ציפורניים מוגזמת.

 

ג'וני

ג'וני ואבירי הגליל

היא סקסית, היא כיפית, היא מצחיקה, היא אפילו מרגשת לרגעים וכתובה ומשוחקת מצוין. על פני השטח, "ג'וני ואבירי הגליל" משחקת רק עם קלפי פתיחה מעולים: בגלל שרואים את עוז זהבי, יוסוף סווייד ואושרי כהן בתור נערי ליווי, בתוספת סצינות עירום בכמות שלא נראיתה קודם בטלוויזיה ישראלית, אבל כשצוללים פנימה לתוך העלילה מגלים עולם שלוקח את חיי היום יום ומוסיף עליהם שכבה של סליז מעניין ועמוק שמדבר בגובה העיניים על החיים שכולנו רוצים לחוות יותר מקרוב אבל קצת מפחדים. תגלית הסדרה- המשחק המעולה של ג'וי ריגר.

 

פמיליה

לה פמיליה

כשיש לך קאסט שכולל את רותם אבוהב, מריאנו אידלמן, נורמן עיסא ויניב ביטון, נקודת ההתחלה שלך היא טובה. כשאתה מצליח לייצר אמירה חדשה ומרעננת על משפחתיות, זוגיות וכל מה שביניהם נקודת ההתחלה הטובה שלך הופכת למצוינת. "לה פמיליה" לא משודרת הרבה זמן, אבל היכולות הקומיות של מריאנו אידלמן ורותם אבוהב ובמיוחד של נורמן עיסא בתור הפסיכולוג, הופכות את "לה פמיליה" לאחת הקומדיות המוצלחות של 2015, דווקא בגלל שהיא מתארת סיטואציות שכולנו מכירים כל כך טוב.

 

פאודה

פאודה

הדרמה הכי טובה של 2015 הייתה סנסציה לא צפויה, היא גם הייתה להיט היסטרי בישראל וגם ברשות הפלשתינית באופן מפתיע, גם הפכה את ליאור רז למגה סטאר ולסמל המין האולטימטיבי וגם באמת השאירה חותם על הטלוויזיה הישראלית. כבר ממנגינת הפתיחה, שירם של ברי סחרוף ודודו טסה בעיראקית נסחפים לאווירת אקשן קצבית, וכשהסדרה עצמה מתחילה לא רק שהאקשן לא מפסיק, הוא סוחף אותך כל כך שאפילו אתה, עם הכרס בירה שלך, מרגיש חלק מהמסתערבים שמנסים לתפוס את אבו אחמד.

 

כל דמות בפאודה הייתה עגולה, מעניינת וחשובה, בין אם זה המסתערבים, המשפחות, או הפלשתינאים, והתחושה הייתה שאחת לשבוע אתה נכנס לעולם אחר, עולם שבו שום דבר לא באמת ברור והכל יכול לקרות, שאין אמת אחת חד משמעית ואין גיבורים מוחלטים. מכל הבחינות האלה - עלילתית, מסחרית, אומנותית ואפילו באומץ התקדימי להציג את החיים במדינה כמו שהם באמת, "פאודה" היא אחת הסדרות הכי טובות שנעשו כאן.

 

התסריטאי

התסריטאי

"עבודה ערבית" היא סדרה מעולה, מצחיקה ומלאת פאנצ'ים ו"התסריטאי" של סייד קשוע היא יצירת מופת, ולא סתם יצירת מופת אלא יצירת מופת שמגיעה מערוץ 1. כאתב הוא תסריטאי ירושלמי ממוצא ערבי מצליח בן 40 שלא מרוצה מהחיים שלו; יש לו אישה, ילדים, ותהילה בעקבות הצלחת עבודה ערבית, אבל לא טוב לו. זה הבסיס לסדרה מדהימה של יוצר חשוב בשיא כוחו.

 

יוסוף סווייד, הדון ז'ואן הערבי מ"ג'וני ואבירי הגליל", נותן תצוגת משחק מושלמת בתור מישהו שנמאס לו מהחיים אבל הוא אוהב אותם יותר מדי כדי לוותר, אז הוא נאבק, נאבק בזהות, בתהילה, בחיי המשפחה, בחברה הערבית ובעיקר בעצמו. "התסריטאי" היא אחת הסדרות שמתארות היטב את מאחורי הקלעים של ההצלחה דווקא בגלל המינימליזם שלה, הסצינות עם ערן זרחוביץ הן מופת של הומור, בזמן שהסצינות בהן כאתב מקריא מספריו בבתי קפה ירושלמים הן מופת של איפוק, בסדרה שכולה מופת.

 

רון

רון פלדמן הוא לוזר בן 35 בלי עבודה מחולון שהחזה שלו שעיר מדי. העובדה הזאת לא השתנתה לאורך כל שידורה של הקומדיה המפתיעה ודלת התקציב ששודרה ביס. רון זורם עם החיים, מנסה למצוא דרכים להעביר את הזמן ומעשן סמים. על הנייר זה נשמע כמו סדרה משמימה, אבל בפועל היה מדובר בסדרה מצחיקה, מלאה בסיטואציות מעניינות, מיוחדות, לא צפויות ומפתיעות ובהומור שנע בין הנונסנס, זרם תודעה לתוכן עמוק ומלא רבדים. לא היו לה הרבה פרקים והרמה לא תמיד הייתה אחידה, אבל בתקופת שידורה הקצרה "רון" עשתה את הבלתי יאומן- כשלפחות 56 אנשים בארץ אומרם בכל דקה ביום: "בואנה, אני הולך לעשות את הגרסא הישראלית של 'לואי'", לרון פלדמן זה הצליח.