צליל סלע נחשפת בראיון בלעדי לנענע10: "בתקופה של 'הדוגמניות' היו מקללים אותי כל יום"
צליל סלע פרצה לתודעה הישראלית בהיותה בת 19 בלבד בתוכנית הריאליטי "הדוגמניות". סלע אמנם לא זכתה בתוכנית אבל נחרתה בזיכרוננו בתור הנערה השקטה והמופנמת, שכולן אהבו לשנוא. אז איפה היא היום? תפסנו אותה לשיחה צפופה:
שלום צליל, קודם כל ספרי לנו - איפה את היום?
"היום אני כבר בת 27, מורה לאנגלית חשבון וגאומטריה, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותעודה באנימציה ומשחק.
עברתי לגור באיטליה בעיר צפונית הנקראת ״ברגמו״, על מנת ללמוד שם במוסד מוכר שיטת הוראה הנקראת ״מונטסורי״. זו שיטה מאוד עשירה שקשה וכמעט בלתי אפשרי להסביר בכמה מילים, אך בקצרה היא מחנכת את הילד לעצמאות נפשית ופיזית, מאפשרת לו ללמוד בתנאים הנכונים ונגישים לו תוך עידוד הספונטניות הטבעית שלו".
איך בעצם הגעת להשתתף בתוכנית הריאליטי "הדוגמניות"?
"הגעתי לתוכנית כשהייתי בת 19. בדיוק הייתי בחודשי הצבאיים האחרונים כשקיבלתי טלפון מפתיע שזימן אותי לתוכנית. בהתחלה הייתי בטוחה שזו בדיחה, אז הלכתי לבדוק את הנושא. לא האמנתי כמה אנשים עמדו שם בתור, ועוד יותר לא הבנתי מה אני עושה שם".
מה הניע אותך ללכת לתוכנית?
"הייתי בתקופה מאוד שברירית בחיי. עברתי כמה חודשים קודם תקיפה במסגרת הצבא שהובילה אותי לתקופה של הסתגרות פנימית. מצ״ח התישו אותי עם חקירות אין סופיות ועד שהגעתי כבר לפרקליטות, באופן מאוד ״מפתיע״ כבר הגיע שחרורי מהצבא".
אלו היו 9 חודשים של התנהלות מול כל גורם אפשרי שישיב את הצדק, 9 חודשים של סבל וכאב שבסוף ילדתי ייאוש וחוסר אמונה. רציתי להתחיל התחלה חדשה במקום חדש בו אף אחד לא יודע מי אני ומה עברתי, ומה יותר אידיאלי מזה אם לא ראליטי? אז זהו שלא... אבל גם כן".
מה היה הרגע הכי קשה עבורך בתכנית "הדוגמניות"?
"הרגע הכי קשה היה ביום הולדת שלי ושל התאומה שלי. במקום להיות במקום בו אני מוקפת באהבה ביום זה הייתי מוקפת שונאות. הטרידו אותי בכוונה, אמרו שאני לא נראית מספיק מתה על האלונקה בצילומים בסצנת תאונת דרכים אז השכיבו אותי תחת רכב וביקשו ממני לעמוד במצב שתיים כך למשך... אין לי מושג אבל די הרבה זמן. כל אימת ששמטתי ידיים מתשישות חטפתי צעקות. הידיים שלי רעדו מכאב וצעקו עלי שאני לא נראית סובלת מספיק - לא ברור איך זה בכלל הגיוני.
בסוף הצילום אמרו שיצא בסדר והביאו לי עוגה לרצפה כשאני עדיין תחת המכונית. ידעתי שאני בהרצליה ורציתי לרוץ לאחותי אבל איכשהו (לא ברור לי איך) ידעתי שאי אפשר"
האם היו שם בכלל רגעים טובים?
"אי אפשר לשקר ולומר שהכל היה נורא. זו היתה תקופה חנוקה באופן בלתי נסבל במובן שבו הייתי עטופה שנאה עם תבלון קל של קנאה. בכל יום בחמש בבוקר כבר מרחו עלינו איפור ושרפו לנו את השיער תוך כדי שכשמקללים אותי ויורדים לחיי אז לפחות שאהיה יפה. לא ידענו כל הזמן איפה אנחנו ומה הדבר הבא, ובכלל - עד מתי אנחנו כאן. לא ידענו איזו יום היום ומה השעה, בקושי זכרנו איך מריח גבר, עד שאיזה אסיסטנט עבר שם והותיר גל של בושם חזק. וגם על חלקיקי הריח האלו רבנו".
"לפעמים כשסובלים יחד, גם אוייבים מצליחים להמציא הומור משותף, אבל אם להודות אם מישהו שם הסב לי אושר זו היתה ההפקה אשר עטפה אותי באהבה אולי אפילו קצת יותר משהם היו אמורים ושיבורכו על כך. הספר, המאפרת, הצלם, הסאונד מן, מנהל ההפקה, האיש שגבה ממנו טסטמוניות, איש המים... הם היו המלאכים הקטנים שלי שם".
איך ההשתתפות בתכנית השפיעה על חייך כיום? את מרגישה ששילמת מחיר כבד?
"היום אני כבר ממש אחרי זה. עברו שמונה שנים, מאז עברתי טיפול פסיכולוגי שהפך אותי לאדם חזק שסוף סוף יודע לכבד את עצמו במידה שאני ראויה לה, ולתת לעצמו אהבה כך שהוא לא יהיה תלוי באהבה של האחרים. כיום פשוט מאוד מפתיע אותי שאנשים עדיין זוכרים את הילדה השפופה עם קארה שדיברה חלש ולא ברור ושהראש שלה נדד למקומות אחרים... צר לי קצת שלפעמים אני עוד שומעת שהאהבה לדמות שהייתי כרוכה בחמלה אבל בסך הכל הכל בסדר".
איזה עצות היית נותנת למי שהולך להיכנס בקרוב לבית האח הגדול או כל ריאליטי אחר?
"לטעמי, כל אדם שלא מרגיש גזע עץ בפני עצמו, עם שורשים חזקים טמונים בקרקע ועם צמרת עשירה, שימתין להתבדלות הזו כי היא קריטית. אדם שמגיע לא שלם לתוכנית כזו יותר לא שלם עוד הרבה יותר ממה שהיה. התוכנית הללו מאתגרות את הנפש, מעבר לגוף ולסובלנות. התוכניות הללו בקלות יכולות לבלבל אנשים ואם נכנסת מבלי לדעת מי אתה, אל תצפה שתצא עם תשובה, אלא להפך".
האם מתייעצים אתך האם ללכת להשתתף בתכנית ריאליטי ואם כן מה את עונה על כך ולמה?
"למען האמת מתייעצים איתי המון. אני לא יכולה לייעץ שכן או שלא כי כל אחד נמצא במקום אחר בחייו ומי שיכול לדעת אם הוא מסוגל או לא זה רק האדם עצמו ולא אף גורם אחר. אני מזכירה לכל מי ששואל את כל האתגרים הטמונים בתוכנית. כמות האתגרים שמקשים על הלב שם גדולים בהרבה לטעמי מהתוצר החיובי של התוכנית".
את חושבת שאפשר להכין אנשים להשתתפות בתכנית ריאליטי? אפשר בכלל להתכונן לזה?
"זו שאלה מרתקת כי אני לא יודעת אם אפשר. אפשר תמיד לנסות. אנשים שמגיעים לתוכנית ראליטי בדרך כלל כל כך מסונוור עם שקשה לגשת אליהם. זה קצת מבחיל אם לומר את האמת אבל אני בטח לא אובייקטיבית. האנשים הללו מדמיינים את כל המצלמות סביבם ואנשים שקוראים בשמם, הם מדמיינים איך ישלפו את הבדיחות הכי שנונות ויגרמו לכל הציבור לראות מי הם ולהתאהב".
הבעיה האמיתית היא שהמצלמה לוקחת ממל כל כך הרבה יותר מערימה של בדיחות שנונות ורגעים נוגעים ללב, כי כשאתה סגור שם כל כך הרבה זמן אצה כבר שוכח את המצלמה והסיטואציות מוציאות ממך מילים שלא מייצגות בהכרח את מי שאתה אבל הן אלו שיזכו לתשומת הלב של הציבור. אי אפשר להכין אף אחד לזה שהם ישכחו מהמצלמות ושהם יאבדו את הצפון ברגע שההפקה תחליט שזה הרגע הנכון, וכמובן שאי אפשר להחזיר את כל זה אחורה".
במבט לאחור - האם היית עושה את זה שוב?
"שאלה מרתקת לא פחות. עד לפני שנתיים הייתי בוודאות עונה מיד ״לא.״, היום אני יודעת בבירור שזו היתה אבן דרך משמעותית בחיי, שעודדה אותי להסתכל פנימה בתקופה של הכחשה רגשית, שעודדה אותי ללכת לטיפול ולמורה לפיתוח קול שיעזור לי להישמע, ושנתנה לי את הזכות הבלתי נתפסת לראות את עצמי בכל מצב חברתי ורגשי אפשרי מן הצד ובכך לגבש את האישיות. עם זאת, זו היתה תקופה חשוכה ומעיקה שאני שמחה מאוד שהיא מאחורי. התוכנית מולידה תחושות מעורבים ללא ספק. אהדה וסלידה".
ולסיום - האם את צופה בתוכניות ריאליטי?
לא צפיתי לפני ואני לא צופה אחרי. בכלל אני לא יכולה לזכור מתי החזקתי שלט ביד אלא אם ההורים ביקשו ממני עזרה לתפעל אותו".