מה, כבר נגמר? "ארץ נהדרת" סוגרת עונה

"רק אתמול שלשום וכבר מחר מחרתיים", נאנח שייקה בסצנת השבעה ב"שלאגר" של אסי דיין, שנפטר בשבוע שעבר. אכן, נדמה שרק אתמול הופיעה "ארץ נהדרת" בפריים טיים של ערוץ 2, אבל הנה חניכיו של מולי שגב כבר מסכמים עונה 11 במספר, ועוד היד נטויה.

כמקובל במקומותינו, אפשר לחלק את תוכנית סיום העונה לשלושה חלקים: תחילתה בדוח מצב נשכני במיוחד של ישראל על סף יום עצמאותה ה-66 (ליתר דיוק, ה-65S. מי שראה יבין): בתחום המדיני, ביבי סופג נזיפה מהרצל בכבודו ובעצמו ורץ לניחום אבלים אצל אמו השכולה של תהליך השלום, ציפי לבני; בתחום הכלכלי, מנכ"לי הבנקים האומללים מבקשים מהציבור לפתוח את הלב והכיס, בעקבות מזימתו של לפיד להגביל את שכרם; ובתחום החינוכי, מערכון מבריק ושחור משחור על הוראת השואה לגיל הרך, בכיכובם של "דנית הקרבנית" ו"טולי", הטלאי הצהוב. אם שי פירון חשב שהחברים מ"מצב האומה" מתעללים בו, הכותבים של "ארץ" מוכיחים במערכון הזה מי לובש את המכנסיים בעולם הסאטירה.  

בחלק השני הגיעו כמה קטעים נונסנסיים יותר, חלקם מוצלחים יותר (ירון ברלד המתקמבק בתפקיד "סופו" המתכונן לפיינל פור) וחלקם פחות (אלי פיניש באמת נפלא, אבל רבאק, כמה פואד אפשר להכניס בעונה אחת?), בתוספת הופעות אורח סתמיות למדי של שחר פאר ועידן רייכל.

החלק השלישי הוקדש, אפשר לומר, לסגירת מעגל משעשעת בפינות הקבועות של העונה: החברים מפינת הליטוף - אחת ההברקות של העונה האחרונה - מקבלים מכתב פיטורים. אשר הנהג מארח במוניתו את האישה והחותנת (שתיהן בגילומה של ליאת הרלב הבלתי נלאית), והעימות בין פאניה אפללו לבין שכנתה מגיע לרגע ההכרעה ולסופו המפתיע.

"ארץ נהדרת" מסיימת את עונתה ה-11 בתוכנית שממחישה את הגיוון שלה: היא יודעת להיות סאטירית ומרושעת, ויודעת להיות שטותניקית וכיפית. היא יודעת לתת צ'אנס לכוחות חדשים, ולא מתביישת גם להיפרד מהם כשצריך (מי אמר אילן פלד ויעל פוליאקוב?), ואין שום סיבה שלא תמשיך עוד כמה וכמה עונות הודות לחילופי המשמרות שלה, ולשילוב האפקטיבי בין הגרעין המייסד לבין המצטרפים החדשים, ובראשם יובל סמו, ערן זרחוביץ' והרלב המעולים.

ואם אמרנו חילופי משמרות, אמרנו טל פרידמן, שתוכנית סיום העונה הייתה גם תוכניתו האחרונה. העזיבה של פרידמן לא ממש מפתיעה: בעונה האחרונה תפקידו ב"ארץ נהדרת" הלך והצטמק. הוא עדיין הגיח מדי פעם בדמויות ישנות ומוצלחות כמו בוגי ובנט, או בדמויות חדשות ומוצלחות לא פחות כמו החזן הצבאי, אבל שינוי הסטטוס היה ניכר. ובכל זאת, כששיר הסיום התנגן ברקע וחלק קטן מדמויות העבר הנפלאות שלו הופיעו על המסך, קשה היה שלא להרגיש שלמרות הדעיכה במעמדו ולמרות דור ההמשך המוכשר, "ארץ נהדרת" תהיה תוכנית אחרת ביום שאחריו, ויהיה מוזר ומעניין לראות אותה בלעדיו. אז כמו שנהג פרידמן לשאול בימים הרחוקים ההם של "חלומות בהקיציס": "מה, כבר נגמר?" כנראה שכן. אבל היה כיף.