לא נעזוב את דון דרייפר עכשיו

הנה הוא חוזר אלינו: האיש והצ'ארם, אשף הקריאייטיב, רודף השמלות והאיש שצורך ויסקי בכמות שיכולה להמית קרנף בוגר. דון דרייפר חוזר אלינו למחצית ראשונה (בת שבעה פרקים) של עונה שביעית ואחרונה בהחלט, לפני שניפרד אחת ולתמיד מסטרלינג, קופר ושות'.

תזכורת לטובת מי שנמנם בקיץ האחרון: בפרק סיום העונה הקודמת דון פנטז על רילוקיישן לקליפורניה עם מייגן שלו, הרחק מהזוהמה הניו יורקית ומההרס העצמי, אבל בסוף מצא עצמו חושף את ילדותו הטראומטית דווקא מול הלקוחות המבוהלים מ"הרשי". הוא ויתר לטד על הכרטיס לקליפורניה, יצא לחופשה כפויה מהעבודה וראה איך זוגתו, שפינטזה על התחלה חדשה בהוליווד, יוצאת מהדירה בטריקת דלת.

העונה החדשה נפתחת כחודשיים בלבד לאחר סיומה של הקודמת, בחורף 1969. דון, שעדיין מצוי במעין לימבו תעסוקתי, מחלק את חייו בין בדידותו הניו יורקית לבין דירתה הקליפורנית והטיפה מפחידה של מייגן ("מזכיר קצת את הטירה של דרקולה", הוא מהרהר), שמנסה לפלס את דרכה בעולם המשחק. פגי מתקשה למצוא שפה משותפת עם הבוס החדש, ועדיין כואבת את הפרידה מטד שקופץ לביקור בניו יורק, ואם זה לא מספיק, אוכלת קש גם מהדיירים ההיספאנים שלה (לא משהו שפומפה לא יכולה לפתור). ומה שלום הבת של רוג'ר סטרלינג? עדיין בלתי נסבלת, תודה ששאלתם.

גם בראשית העונה השביעית, "מד מן" מתנהלת בקצב משלה. אם "בית הקלפים", למשל, יישמה בפרק פתיחת העונה השנייה שלה את עצתו של "קרמבו" האגדי, "לפתוח הכי חזק שאתה יכול ולאט לאט להגביר", "מד מן", כהרגלה בקודש, הולכת בקטנות. פרק הפתיחה לא מותיר את הצופה פעור פה, ולא מציג תשובות מפתיעות לשאלות הגדולות שנותרו פתוחות בסוף העונה הקודמת. היא עדיין משוחקת היטב, ודון דרייפר נשאר דמות מעניינת וחידתית. ג'ון האם עדיין מתיז קסם אישי גם כשהוא טוחן סנדביץ' פסטרמה עם פיט במעדנייה באל-איי, ועל איכותו של השחזור התקופתי אין טעם להכביר במילים. פה ושם יש סצנות יפות מאוד, כמו מפגש במטוס בין דון לבין האישה היושבת לצדו (תהיתם לאן נעלמה נב קמפבל מאז "שולחן לחמישה"? קרוב לוודאי שלא. אבל הנה התשובה), ומדי פעם משובצים רגעים של הומור משובח, כמו כמעט כל הבלחה של סטרלינג, או הרגע שבו קוסגרוב מגלה שעין שתומה עלולה לשבש את התפיסה המרחבית.

בסך הכול? נחמד, אם כי לא מסעיר. מי שאוהב את הסגנון המד-מני, ודאי יאהב גם את הפרק הראשון. מי שחושב (כמוני) שמדובר בסדרה מספיק טובה כדי לצפות בה, אבל לא כזו שראויה להיכנס לפנתיאון הטלוויזיוני - ימשיך ליהנות ממה שיש לה, לעקם את האף מול מה שאין בה, ולקוות שהגראנד פינאלה של היוצר מתיו ויינר יהיה בלתי נשכח. הרי ליווינו את דון שש עונות, ובכל זאת עברנו ביחד דבר או שניים: מנהיגים נרצחו, משפחות התפרקו, נשים הופשטו וסיגריות חוסלו בקצב אש. והוא גם בתקופה לא פשוטה. לא נעזוב אותו עכשיו.