הסרט על כוורת: היה ממש נחמד

צריך להגיד את זה: כסרט דוקומנטרי "שק של סנטימנטים", שתיעד את האיחוד של כוורת ושודר השבוע בשני חלקים ב"יס דוקו", אינו חף מבעיות. הוא איטי מדי, לא לגמרי זורם ובחלק מהסצינות איכות הצילום ירודה מסיבה לא ברורה.

אבל בינינו, לא באנו לכאן כדי לדבר על האיכויות הקולנועיות של הסרט, באנו לדבר על כוורת. ובמובן הזה, קשה לשפוט את הסרט באופן נטול סנטימנטים. כפי שהתברר במהלך הקיץ האחרון, כוורת לגמרי נוגעת במשהו אמוציונלי בישראליות, משהו ששולח 120 אלף איש לפארק הירקון כדי לצפות בשביעיית גברים לא צעירים שרים את הפסקול של החיים שלנו פה.

ולכן, יותר מאשר דוקו רציני על כוורת, השפעותיה ושיריה, מדובר בהצצה לחיי להקה שחוזרת לעבוד יחד. וכסרט כזה, הוא עשה את העבודה. עבור חובבי הלהקה, היה שם הכל: הומור, נוסטלגיה, מוזיקה טובה וגם כמה רגעים מרגשים. בעיקר זה נראה כמו פגישה עם חברים ותיקים, שאתם מכירים מיליון שנה ולכן לא צריך באמת הסברים או הקדמות. הרי כולנו מכירים את הנפשות הפועלות.

הסרט, בבימויו של אבידע לבני, מתעד את האיחוד ממסיבת העיתונאים, בה יצאה ההודעה על האיחוד, ועד הירידה מהבמה בפעם האחרונה. בדרך זוכה לבני להיכנס לחדר החזרות, לבלות מאחורי הקלעים ולערוך ראיונות אישיים עם כל אחד מחברי הלהקה. בין לבין מתעד לבני שיחות ורגעים שלא היינו מצפים שכוכבים בסדר הגודל הזה יסכימו לשתף עם הקהל הרחב. כך למשל, מתועד אפרים שמיר בתחילת החזרות מתמרמר באוזני אחת מנשות ההפקה, ש"כל מה שהם רוצים זה לבדר, בעיקר דני וגידי", לאחר ויכוח סביב השאלה האם לבצע את אחד השירים בגרסתו המקורית שאורכה שבע דקות או לוותר על הסולואים.

במהלך הסרט יש לא מעט רגעים משעשעים (למשל גידי גוב עונה "אני לא פורה" למעריצה שמבקשת שיעשה לה ילד, או פולט לעבר חברי הלהקה "איזה חארות" כשהוא מבין שהם כבר הכינו תוכנית גיבוי למקרה שלא יוכל להופיע מכיוון שפרק את הכתף) וגם רגעים מרגשים. אחד מהם, זה שמצליח ממש לצבוט בלב הוא זה שבו גידי נשאל על השנה האחרונה בחייו, זו שבה נפטרה אשתו ענת גוב. "היה לא משהו", הוא אומר, כשהוא מתאמץ לחייך וכל מה שיוצא לו זה חיוך עצוב. "אני בעיקר מתגעגע, זה לא כיף. אני לא אזלוג פה, אני אהיה קול, אבל אני לא קול בכלל, אף פעם לא הייתי". רגע אחר, אינטימי מאוד, תועד לאחר ההופעה הראשונה בסיבוב, שהתקיימה בבריכת הסולטן, ובו דני סנדרסון משוחח עם ילדיו הנרגשים מהאירוע ונשנק מדמעות בעצמו.

משלימים עם ההיסטוריה

אף שנראה לעתים כאילו הסרט קופץ ממקום למקום, יש לו דווקא נרטיב ברור, שנבנה לאורכו. בתחילת הסרט חוזרות שוב ושוב אמירות של כל אחד מהשבעה, שאם נסכם את הסאבטקסט שלהן הוא משהו בסגנון של "אנחנו לא באמת רוצים להיות פה, אף פעם לא רצינו". זה לא נאמר במילים הללו כמובן, אבל המנטרה הזו שזורה בשיחות עם חברי הלהקה. "אני רוצה לעשות את המוזיקה שלי אבל הקהל רוצה כוורת, אז אנחנו עושים מופע כוורת", אומר יצחק קלפטר. "במקום שהלהקה תלך איתי, אני הלכתי עם הלהקה", אומר שמיר ובסצינה אחרת אומר אלון אולארצ'יק שמעצבן אותו שהוא לא יודע אם הוא מוערך בגלל כוורת או בגלל עצמו.

הרגעים האלה כמעט מצליחים לעצבן. כצופה ממש מתחשק לי לצעוק על המסך: איך אתם לא מבינים שהשלם גדול מסך חלקיו, גדולים ככל שיהיו? כפי שצוין בסרט, מדובר על שבעה כשרונות, ששישה מהם (להוציא את מאיר פניגשטיין) עשו קריירות סולו מרשימות בכמעט ארבעה עשורים שחלפו מאז כוורת, ובכל זאת, תמיד יזכרו להם את כוורת. מהצד, קשה להבין איך זה יכול להיות מקור לתסכול עבורם, כשברור שמדובר בכבוד גדול להיות חלק מלהקה מיתולוגית שתיזכר לעד.

אבל נראה שעם התקדמות הסרט, כשאת חדרי החזרות מחליפה הבמה, גם של בריכת הסולטן וגם של פארק הירקון, חברי הלהקה מתחילים להבין את גודל האירוע ואת המשמעות של הלהקה בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית.

לקראת הסוף, הם משלימים עם ההיסטוריה הפרטית שלהם ועם מקומם במיתולוגיה הישראלית ופתאום פולשים לתוך הציניות, הקלילות וההומור, שמאפיינים את הדיאלוגים ביניהם, גם רגעים של התרגשות. "אני מרגיש עצב קל", אומר גידי

לפני העלייה האחרונה על הבמה. ובסוף ההופעה, ניכר שגם הם, כמו הקהל, מתקשים להיפרד.

הסרט הזה מסמן כנראה את הפרידה האחרונה מפסטיבל כוורת, שהתחיל לפני שנה, שבמהלכה התקיימו ההופעות ויצאו הדיסק והדי.וי.די של האיחוד. ולמרות שגידי, דני, יוני, אלון, אפרים, יצחק ומאיר מבהירים לאורך הסרט שלא יהיה עוד איחוד ("לשיר בגיל 70 'פה קבור הכלב' זה פתטי", אומר שמיר), הסרט דווקא משאיר טעם של עוד. אז אולי בכל זאת עוד איחוד?