איילת זורר:"אני לא מחשיבה עצמי כיורדת מהארץ"

היא נחשבת לאחת השחקניות הישראליות המצליחות בעולם כיום, מצד אחד הכי ישראלית ומצד שני הנציגה הכי זוהרת שלנו בהוליווד.

הדרך של איילת זורר התחילה בצופים עם אורי גוטליב, שרון חזיז וירדן בר כוכבא והמשיכה בטבעיות ל"עניין של זמן". נקודת המפנה הגדולה של זורר הייתה בשנת 2003, בסרט "האסונות של נינה".

ואז הגיע סטיבן שפילברג עם "מינכן" שהכיר אותה לעולם. שפילברג הוביל גם ל"מלאכים ושדים" עם טוק הנקס, אבל השנה האחרונה, 2013, שהתחילה על הסט של סופרמן הייתה שנה יוצאת דופן.

לא מעט פרוייקטים לקחה על עצמה איילת זורר בשנה האחרונה, וביניהם תפקיד ראשי ב"בני ערובה" שעולה היום בערוץ 10. בסדרה היא ד"ר יעל דנון, הרופאה המוערכת שנבחרה לנתח את ראש הממשלה ונקלעת לסיטואציה מורכבת.

"בדרך כלל התמות שקשורות לנשים בקולנוע וטלוויזיה קשורות למשפחה. בסיפור הזה, יש מאבק חיצוני נורא גדול, כוחות רשע כביכול. זה תפקיד נדיר לאישה". כמו ד"ר דנון איילת זורר בסך הכל ביקשה לחזור הבייתה בשלום, ואולי גם היא בת ערובה של התעשייה.

"אני לא נהנית לחשוף את עצמי, אני עושה את זה רק כי צריך, במסיבות למשל אני מאלה שצריכות לשתות כדי להשתחרר. אני מאוד לא נהנית מהמצלמות כשאני לא משחקת", מספרת זורר, "כשאני משחקת יש לי תפקיד וטקסטים, עולם שלא שייך אליי".

"הילד שלי מחשיב עצמו כישראלי", אומרת זורר, "אבל הוא דובר אנגלית יותר טוב מעברית. אני במהותי כאן. אני לא מחשיבה את עצמי כיורדת. זו מילה ששייכת לדור אחר. אין יורדים, די חאלס".

אחרי יותר מעשרים שנה על המסך שלנו ותשע שנים עמוק בתוך תעשיית החלומות האמריקנית, הראייה של איילת זורר מאוד השתנתה. היא חושפת את המבנה שהשאר רק מנסים להסתיר. "בסופו של דבר, זה מערך של שיווק עצמי, מי מוכר מה למי, אני כלי קטן שמשרת את הנפשות היוצרות", היא מודה, "אבל הכלי הזה מגיע להרבה אנשים".