"יבורך הפרי": האם הדיסטופיה שהציגה הסדרה הזו קרובה מתמיד?
לפני כעשור, עלתה התוכנית "סיפורה של שפחה", שהפכה במהרה לתופעה תרבותית וחברתית מאסיבית. השנים נתנו את אותותיהן, והיצירה שהזהירה מפני שלילת זכויות הנשים הפכה יותר ויותר מציאותית, כשעולמנו הלך ועבר רגרסיה. כעת, כשסדרת ההמשך - "העדויות" - עולה בדיסני+, נותר לשאול: האם דיסטופיה הופכת עקרה כשהמצב בכל מקרה דיסטופי למדי?
"קל יותר להפנים סיפור מסוים מלהאמין שהאנשים סביבך הם מפלצות", אומרת אחת הדמויות בטריילר לסדרה החדשה "העדויות", שעלתה אתמול (רביעי) לשירות הסטרימינג דיסני+. זוהי לא אמירה מנותקת מהמציאות עבור גיבורות הסדרה: כשהיא מתבססת על הספר בעל אותו השם של הסופרת המעוטרת מרגרט אטווד, "העדויות" ממשיכה היכן שהסדרה זוכת האמי "סיפורה של שפחה" הפסיקה.
בתיאוקרטיה הדיסטופית של גלעד, גדל דור של נערות שלא הכירו את החיים החופשיים - עבורן, עתידן הוא חיי נישואים ועבדות, שכן אם לא יצייתו, יהיו נתונות לעונשים אכזריים. הגעתה של דייזי (לוסי הלידיי) הקנדית לבית הספר הקודר - זו שמכירה חיים אחרים מאלו - תשנה את מסלול חייהן של חברותיה החדשות אגנס (צ'ייס אינפיניטי, "קרב רודף קרב") ושונמית (רואן בלנשארד, "העולם של ריילי").
כתבות ממדור תרבות ובידור:
-
ברקע ההצלחה של נועם בתן: נמשכות הקריאות להדחת ישראל מהאירוויזיון
-
בזכות הסדרה הזו, כוכבת "חברים" השתחררה מהקללה של הסיטקום האגדי
-
נטע ברזילי פותחת את הלב: "פחדתי להיות האישה הזו"
שנה אחרי שהתוכנית המקורית ירדה מהאוויר בתום 6 עונות, הצמצום בזכויות נשים והפחד משלילת מעמדן החברתי הפך מאיום באופק למציאות שדופקת בדלת. מכאן, שאותו העוקץ שהסעיר את העולם לפני כעשור איבד מכוחו במרוצת השנים. האם השתנה העולם מאז שנכנסה "סיפורה של שפחה" לחיינו, והאם "העדויות" ויצירות דיסטופיות אחרות הופכות מזעריות אל מול המציאות?
מאז שפרסמה לראשונה את ספרה המעוטר ב-1985, בלב אחד העשורים השמרנים באמריקה, הפך חזונה של אטווד לנורת אזהרה מפני סכנות התיאוקרטיה והרגרסיה. יותר מעשור לאחר התעוררות הגל הפמיניסטי הראשון ופסק הדין המהפכני "רו נגד וייד", שאפשר בפועל את זכותן של נשים בארה"ב לבצע הפלה ללא התערבות מהמדינות השונות, ניצבה המעצמה (והעולם כולו) אל גל שמרנות רייגניסטי, שהעלה על נס את "הקיום הפשוט" בשנות ה-50 ואת תפקידה "הטבעי" ו"הנוצרי" של האישה כעקרת בית, זו שתפקידה להביא ילדים לעולם, לדאוג למשפחתה ולדור העתיד של מדינתה.
יצירתה של אטווד הנכיחה את המציאות שלפעמים הייתה קשה יותר לעכל - שלילת זכויות נשים היא לא דבר ששמור רק לתיאוקרטיות מוסלמיות כמו איראן או מדינות עולם שלישי באפריקה ובמזרח הרחוק, זה יכול לקרות ממש כאן, מתחת לאפינו, אם ננרמל רגרסיה, אימות רעיונות שמרניים ומזעור זכויות מיעוטים. הבאות בתור, אותתה הסופרת, הן נשים.
כך, חייו השניים של הספר - כסדרה מצליחה מבית "הולו" (תחת עינו הצופה של היוצר ברוס מילר) - הגיעו ברקע גל מיזוגניה נוסף, או לפחות בתחילתו. עם עלייתו לנשיאות בפעם הראשונה ב-2017, סימן נשיא ארה"ב דונלד טראמפ - ומאחוריו הקהל הרפובליקני האוהד - את מניעת זכות ההפלה כמטרתו הבאה, והחל למנות שופטים לבית המשפט העליון עם תפיסה זו בראשו (כולל ברט קוואנו, שהואשם כי תקף מינית בת 15 בנעוריו). ביוני 2022, דווקא בלב נשיאותו של הנשיא הקודם ג'ו ביידן, החליט בית המשפט לבטל את "רו נגד וייד", ולהחזיר את סמכות השיפוט בנושא חזרה למדינות - עניין שהשיב את המאבק לזכות ההפלה יותר מ-50 שנה אחורה.
אך לא הכול נגמר ומתחיל במאבק לזכות ההפלה, או בנעשה בארה"ב. 10 השנים שעברו מאז עלתה "סיפורה של שפחה" לאוויר אופיינו במקרי אלימות גוברים כנגד נשים (לפחות במחוזותינו, כאן הלכה והחריפה המגמה); רדיפה ממסדית כנגד נשים טרנסיות; ניצול מוגבר של חוסר האונים של מהגרות ו/או פליטות מלחמה לתקיפות מיניות; טכנולוגיית ה-AI המתפתחת וחוסר ברגולציה עליה, שהולידה דרך אינטרנטית חדשה ואכזרית להשפלת נשים - "פורנו הנקמה"; ועלייתן של תנועות ה"אינסלים" והגבריות הרעילה בחסות הרשתות החברתיות, שלא הסתירו את המיזוגניה הקיצונית שלהן, אלא ענדו אותן בגאווה על זרוען. לפתע, הפכו דמויות קיצוניות ושנויות במחלוקת - כדוגמת המשפיען הניאו-נאצי ניק פואנטס והנאשם בסחר בבני אדם אנדרו טייט - לגיבורי תרבות. מה שנעשה קודם לכן במחשכים, הפך בימינו למה שנחגג בציבור.
מנגד, תנועות פנים-נשיות סימנו התקרבות לתפקידים חברתיים "קלאסיים" ושמרנים יותר - כך, תרבות ה-"Tradwife" האינטרנטית, שמזוהה בעיקר עם נשות הימין הקיצוני, מעלה על נס את תפקיד עקרת הבית והדאגה לשלום המשפחה. מה שנדמה כאלמנט שנלקח מאחד הפרקים של "סיפורה של שפחה" היא תנועה שצוברת תאוצה וגוררת מאות ואלפי שיתופים ולייקים. עבור אחרים, זו הזדמנות להכשיר חזרה לסדר חברתי ישן ומיזוגני, שנעשה באמתלת "רצון האישה".
סממני התוכנית - השמלה האדומה והמצנפת הלבנה שמכסה את הפנים, או הביטוי "יבורך הפרי" הנפוץ בדיקטטורת גלעד (ומרפרר להיותה של האישה "נושאת פרי" ותו לא) - הפכו לבולטים במחאות הנשים ברחבי העולם, אך גם עקרים אל מול המציאות הקודרת. במילים אחרות, מרגרט אטווד צדקה.
אך האם יצירה דיסטופית נעשית מיותרת כשבחוץ המציאות קודרת בהרבה? במובן מסוים - כן, התבוננות החוצה ומאבק לשינוי המציאות יכול להיות אפקטיבי הרבה יותר מיצירה שרק מרמזת על המצב. מנגד, יצירות דיסטופיות נעשו תמיד בלב או בסמיכות למציאות קשה - מ"מטרופוליס" טרום עידן הנאציזם ועד "1984" בתום מלחמת העולם השנייה. אמנות מגיבה למציאות שנמצאת מולה, ויכולה בכך לעורר את אלו שמחליטים "להעלים עין" מהמציאות המידרדרת, באמתלת אמצעי "בידורי".
הטקסט שכתבה אטווד אי שם בשנות ה-80 ימשיך לסמן את הסכנה בה החברה המערבית צפויה להיתקל, לא משנה אם בפועל היא קרובה או רחוקה משם. כך, כל עוד זה ימלא את תפקידו החברתי, נותרת היצירה הדיסטופית חשובה מאין כמותה.
