"המצלמה יכולה לעורר טראומה, אבל היא גם כלי לריפוי והתמודדות": ריאיון עם הבימאית יפעת קידר
הסרט הדוקומנטרי "700 מטר מהגדר", שהופק בשיתוף מפעל הפיס, ושישודר ברשת 13 ב-5.2, מביא את סיפורם של הסטודנטים שהצטרפו לקיבוץ נחל עוז כחלק ממלגת לימודים והפכו לחלק אורגני מהקהילה, שרבים מחבריה נטבחו בשבת השחורה. הבימאית יפעת קידר תיעדה את הנחישות שלהם להמשיך לחיות עם חברי הקיבוץ שעברו למשמר העמק, ומסבירה איך יוצרים סרט דוקומנטרי על טראומה בזמן שהיא עדיין קורית לנו מול העיניים
חברי קיבוץ נחל עוז תכננו לציין בשבת השחורה את חגיגות 70 השנה להקמתו של הקיבוץ. 14 מאנשי הקיבוץ נרצחו במהלך ה-7 באוקטובר ושבעה נוספים נחטפו לעזה. 330 תושבים, 80% מאוכלוסיית הקיבוץ, פונו למשמר העמק שבעמק יזרעאל מיד אחרי השבת, וכעת נמצאים שם בשגרה-לא שגרה עד שיחליטו איך יראה עתידם בשנים הקרובות, עד שיוכלו, אם בכלל, לחזור לקיבוץ. בינתיים, לצד חברי הקיבוץ המקוריים הנאחזים בחיים ובכל מה שעוזר להם לצוף מעל לטראומה, עד כמה שאפשר - נמצאת גם קבוצת צעירים מסקרנת, שחבריה הגיעו להיות תושבי הקיבוץ בדרך לא שגרתית, והפכו לחלק בלתי נפרד מהקהילה כולה.
הסרט הדוקומנטרי "700 מטר מהגדר", בבימויה של יפעת קידר, מספק הצצה לחייהם של צעירים שהצטרפו לכפרי סטודנטים, נטמעו בקהילות בקיבוצי עוטף עזה וקיבלו מלגת לימודים ממפעל הפיס. צעירים אלה אינם חלק "מקורי" מאוכלוסיית המקום, אך הופכים במהלך השהות שלהם שם לחלק אורגני ובלתי נפרד מיושבי הקיבוץ, ואף פועלים במסגרת הקהילה - עם בני נוער, בהקמת מפגשים וברים, בארגון אירועים, ועוד. הסטודנטים לוקחים חלק בפרויקט הרב דורי ובניית קשר עם דור המייסדים, כולל עבודה בתחומי החינוך, התרבות והפעלות שונות של חברי הקיבוץ לאורך השנה.
מפעל הפיס תומך בשנה בכ40,000 מלגאים, מתוכם כ2600 סטודנטים בכפרי הסטודנטים- קדמה, תוצרת הארץ , איילים, בני עקיבא שעלים והחלוץ.
בבוקר ה7.10 כ100 מלגאים שהו בעוטף עזה, נתיבות ושדרות. הסרט, שנעשה בשיתוף מפעל הפיס, ישודר ברשת 13 ב-5 בפברואר, ובנוי מטסטות רגישות של הצעירים עצמם על החיים שלהם בנחל עוז, מה קרה להם ב-7 באוקטובר ומה עתיד הקהילה שלהם.
למה החלטת להתמקד דווקא בנחל עוז?
"נחל עוז זה בעצם המקום הכי הכי קרוב לקו הזה בין העולם שהתנפץ לעולם שחיינו בו לפני ה-7 באוקטובר", מספרת הבימאית יפעת קידר בראיון מיוחד. אם פעם בקיבוץ נחל עוז האמינו באנשים בצד השני, בחיבור האנושי, ובזה שאפשר לעבור כל מחלוקת פוליטית - אז זה המקום שבו הכל התנפץ. זה קיבוץ שהיה ההתיישבות הראשונה של הנח"ל וחווה במשך הרבה מאוד שנים - לצד תקופות של פריחה - גם לא מעט מקרים של בעיות בטחוניות וחברי קיבוץ שנרצחו במתקפות שונות. אף על פי כן, זה קיבוץ שכל פעם התחזק וחזר לעצמו".
כפי שמתועד בסרט, יום לפני שהחלה המתקפה הנוראית בשבת, נערכה חזרה גנרלית בקיבוץ על טקס חגיגי שהיה אמור להיערך למחרת היום, ולציין 70 שנים להקמתו. "זה יום חג שהתכוננו אליו שנה שלמה. כולם מאוד התרגשו. זה קיבוץ שחי כל החיים תחת האי-נורמליות של צבע אדום ומתקפות, ומצד שני כן הצליח לנהל איזה נורמליות בתוך הסיטואציה. זה לא שהם היו נאיביים, הם פשוט בחרו להאמין שיכולה להיות מציאות טובה יותר כמו שהרבה אנשים רוצים להאמין.
בהקשר הזה, נמשכתי לעניין של קהילת הצעירים. הקיבוץ הוקם על ידי דור של חלוצים, והקהילה החדשה מחזירה אליו משהו מהאווירה הזאת. ידענו שאנחנו רוצים לעשות סרט על הדור הצעיר של החלוצים שנמצאים שם עכשיו, שמגשימים את החלום של החלוצים ההם. זאת תופעה סופר מרתקת שאני לא ידעתי על קיומה; כפרי סטודנטים של חבר'ה צעירים שמגיעים במסגרת הלימודים לחיות בתוך קהילות כדי לקחת בהם חלק".
את אומרת ש"זהו סיפורם של החלוצים החדשים": יהיו עוד חלוצים לדעתך?
"אני חושבת שזה עומד בסימן שאלה מאוד גדול. הדור הצעיר הזה, שיכול לקום וללכת ולגור באירופה אם הוא רוצה, זה דור אחר. מצד שני, יש בו גם קבוצה אחרת של אנשים שמאמינים שצריך להיות פה ולהילחם על מה שיש לנו ועל ערכים שהיה נדמה שמזמן נעלמו. לשלם מחיר בביטחון ולעמול קשה כדי להקים כאן מציאות אחרת. בסוף, הרבה יותר קל לחזור הביתה להורים ולא לחיות בפריפריה ובטח שלא בעוטף - שממש הפך להיות הכי מסוכן שיש. האיזור הותקף בצורה שאף אחד לא יכל לדמיין, והצעירים שהצטרפו לקהילה עברו יחד איתה לקיבוץ משמר העמק. שאלתי אותם 'למה אתם פה? סעו למשפחות שלכם במרכז הארץ'.
הדהים אותי שהם בחרו להישאר והם רואים את עצמם כחלק מהקהילה. זה כאילו שהם אומרים 'אנחנו חלק מהמקום הזה גם כשכיף, וגם מתי שלא. כשיש מלחמה ואנחנו מפונים, אנחנו רוצים להיות עם הקהילה שלנו ולבנות אותה מחדש".
במילים אחרות, סרטה של קידר, והעדויות המובאות בו, מביא את סיפורם של צעירים שיכלו לוותר בקלות אבל בחרו שלא, למרות שאף אחד לא הבטיח להם כלום. "אין אפילו מי שיבטיח להם שתחושת הביטחון תחזור. כשראיתי בעיניי את היכולת שלהם לראות את מה שלא מובן מאליו ולדבוק בו - פשוט נדהמתי. לא פחות מזה. זו נקודת אור שאני לא ציפיתי לה, בתוך התופת האיומה הזאת".
איך עושים סרט דוקומנטרי על אירוע בזמן שהאירוע עוד ממשיך להתגלגל?
"אנחנו בעצם חווים פה מה שנקרא 'היסטורי אין דה מייקינג', ההיסטוריה נכתבת לי מול העיניים. מי אני שאני אגיד על זה משהו? אני עדיין בתוך הטראומה. אנחנו אפילו לא יודעים מה המחיר של הטראומה הזאת, אין לנו פרספקטיבה. אנחנו לא יודעים כלום, אנחנו יכולים רק לתת צוהר לתופעה שהיא יוצאת דופן, לנקודת מבט אחרת שמכניסה תקווה. עד לעשייה של הסרט, אני התעסקתי בזוועות של המלחמה ואובדן ברמה הכי קשה שאפשר לדמיין. היצירה והתיעוד שמרו על שפיות".
היית אומרת שזה מה שהציל אותך?
"כן. שאלו אותי איך אני לא מושפעת מהעיסוק האינטנסיבי בארועים הטראומתיים. אני חושבת שבאיזשהו מקום - החומרים של הסרט הזה שמרו עלי. אין פה שום עניין של אגו אמנותי. אני בשירות של המערכה הזאת. זה הצו 8 שלי. לתת לאנשים קצת תקווה וכוחות להתנהל בתוך השבר הזה שאנחנו נמצאים בו".
אחת מהמרואיינות בסרט אומרת שהיא הרגישה "כמו אנה פרנק 2023", אחרת סיפרה ש"סבא שלי עבר הכי הרבה טראומה - הוא זה שמצא את הגופה של סבתא שלי". איך מתעדים טראומה מבלי לטרגר את המצולמים?
"תיעוד הוא דבר מאוד רגיש ומאוד קריטי. את לא רוצה לגרום לאנשים לפוסט טראומה או לעורר משהו בעקבות החוויה שלהם איתך. בסרט הזה, חוץ מהפתיח, אין עיסוק במה שקרה להם במתקפה - וזאת בחירה. בחרנו להתעסק במקומות הבריאים יותר. נזהרנו לא לקחת אותם למקומות קשים מידי - כי הסרט לא חשוב כמו החיים של האנשים האלה. היינו צריכים לכבד הרבה עדויות שבסופו של דבר נשארו על רצפת חדר העריכה. לשמור על כבודם ועל הבריאות הנפשית של המצולמים זה אחד ההבדלים הגדולים בין יצירה לאחר מעשה עם פרספקטיבה, לבין יצירה שקורית תוך כדי תנועה. הרבה פעמים, לעמוד מול מצלמה זה לא פשוט - כי המצלמה יכולה לעורר טראומה, אבל גם לשמש גם ככלי לריפוי והתמודדות".
הסרט "700 מטר מהגדר" בשיתוף מפעל הפיס, ישודר ב-5.2 בערוץ 13. הסרט זמין לצפייה באפליקציית רשת 13 לטלוויזיות חכמות.
בימוי: יפעת קידר, מפיקה ראשית: תמי גרייניק, עורכת תוכן: ניצה גלצר.