"רצינו לצלם את עדן חוזרת, אך המציאות שברה לנו את הלב": עומר חזן בטור מיוחד

בוקר 7 באוקטובר 2023 תפס אותי לא מוכן. הייתי בארה"ב, חבר מניו יורק הזמין אותי לעשות אצלו שבת ושמחת תורה. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות ששמרתי שבת באותה תקופה. בבוקר התעוררתי עם תחושה לא טובה. הבטן שלי אמרה לי שמשהו קרה.

נשארתי עוד קצת בארה"ב, לטובת מסע הסברה בקהילות השונות. ניסיתי, ולו במעט, להסביר את מה שקורה אצלנו בארץ מנקודת המבט שלנו. זה היה מסע לא פשוט, אבל הרגשתי שהוא חשוב. אחרי זמן מה, הבנתי שאני חייב לחזור לישראל. להיות עם המשפחה והחברים, ולראות איך אני יכול לעזור דווקא בבית.

באחד הימים הלכנו לפגוש את משפחתה של עדן ירושלמי ז"ל. עוד לא ידענו שהמפגש הזה ישנה את כל הפרויקט. פגשנו את מאי ושני, האחיות של עדן, את אימה שירית, את החברה הכי טובה שלה ארבל, ועוד חברים קרובים של המשפחה. כבר בפגישה הראשונה לא הצלחתי להאמין לאצילות ולגבורה של הנשים שישבו מולנו.

חשבתי לעצמי: "האדם הכי קרוב אליכן נחטף לעזה, ואתן יושבות מול מצלמה ופותחות את הלב. איך אפשר? איך מצליחים בכלל לתפקד?". אני בעצמי התקשיתי להכיל את מה שקרה ולא הצלחתי לתפוס מה הן עוברות, אבל הן היו מוכנות לפתוח את הלב כדי שהעולם יכיר את עדן, שישמעו את הסיפור שלה, ואם יש אפילו סיכוי קטן שזה יעזור להחזיר אותה הביתה – הן יעשו זאת.

עם הזמן, זכיתי להכיר אותן יותר ויותר. לצד ההפגנות והראיונות שהתקיימו מסביב, הן מצאו את הדרך שלהן. מסע של תפילות, הפרשות חלה, פגישות פרטיות עם בכירים, והרבה תקווה. בכל פעם מחדש הן הראו לנו משהו מהכוח הישראלי, היהודי. את היכולת להחזיק באמונה גם כשאין תשובות. עברנו איתן כל כך הרבה תהפוכות, רגעים של תקווה וחוסר ודאות, ובתוך כל זה – התקרבנו. הפכנו להיות חלק אחד מהחיים של השני. הרגשתי איך הן סומכות עלינו יותר ויותר, ואיזו אחריות יש באמון הזה. זה לא פשוט להכניס מצלמות לחיים שלך, בטח ברגעים הכי כואבים ואישיים שלך.

אחרי כמה ימים שבהם ליווינו את המשפחה, עלתה השאלה מה עושים עכשיו עם הסרט. הרי חיכינו לסוף אחר. רצינו לצלם את עדן חוזרת הביתה, מתחבקת עם המשפחה שלה. הסוף היה אמור להיות טוב ומתוק, אבל המציאות שברה לנו את הלב. לאט-לאט הבנו שהשליחות שלנו לא נגמרה בנקודה הזו. הסרט הזה יישאר. הוא יספר על עדן, על מי שהיא הייתה, על המשפחה שלה ועל האהבה העצומה אליה. הוא יהיה חלק מהזיכרון שלנו כעם יהודי, כישראלים. כדי שנזכור ולא נשכח את מה שקרה לילדה הזאת, וכדי שנראה איך משפחה, גם אחרי כאב שאי אפשר לתפוס, מצליחה למצוא כוחות לקום ולהמשיך להשפיע טוב בעולם.

כל אחד סוחב איתו פצע עמוק בנשמה. מהחיים שלו, מהדברים שעבר, וכעם אנחנו סוחבים איתנו אלפי שנים של פצעים. מלחמות, 7 באוקטובר, פיגועים, שואה, גירוש. כל כך הרבה כאב. ובתוך כל זה, אנחנו צריכים להיות טובים יותר אחד לשני. לאהוב, לקבל ולהחזיק באמונה. לזכור שגם מי שחתך אותנו בכביש וגם מי שעקף אותנו בתור, אולי סוחב איתו משהו שאנחנו לא יודעים עליו. אולי יש משהו שכולנו יכולים ללמוד ממשפחת ירושלמי. להיות טובים, גם כשכואב וגם כשאין תשובות. למצוא את הכוחות לא להעביר את הכאב הלאה, אלא להוציא מתוכו טוב.

תודה למשפחת ירושלמי על האמון, על הלב, ועל הזכות להיות חלק מהדרך הזאת. תודה לארבל ולסימה. תודה לצוות המדהים שעבד על הפרויקט הזה – ותודה לך, עדן. אני מקווה שאת מסתכלת מלמעלה ושמחה בסרט שעשינו בשבילך.