בחזרה לרגע שבו הטלוויזיה הבינה שמשפחה לא בוחרים - וזה בסדר גמור
"איך נראית משפחה מושלמת?", עם השאלה הזו נותרת הטלוויזיה האמריקאית עוד מראשית ימיה, וממשיכה לפתח את המשפחה הטלוויזיונית לשלל כיוונים שונים - מ"הכול נשאר במשפחה" ועד "משפחה מודרנית". לרגל יום המשפחה, ניסינו להבין את התהליך שעברה הטלוויזיה אל עבר קבלה של כל סוגי המשפחות
"אנחנו נמשיך לחזק את המשפחה האמריקאית - נגרום למשפחות להיראות יותר כמו 'משפחת וולטון' ופחות כמו 'משפחת סימפסון'", הצהיר ב-1992 נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש, במהלך קמפיין הבחירות שלו. "משפחת וולטון", למי שלא מכיר (וזה כנראה רובנו), הוא סיטקום שולי יחסית משנות ה-70, שעסק במשפחה שמרנית באמריקה של ימי השפל הגדול של שנות ה-30. ל"משפחת סימפסון", שרק שלשום (ראשון) הגיעה לפרק ה-800 שלה, אין צורך לעשות היכרות מחדש.
יותר מ-35 שנים אחרי שעלתה לראשונה למסכים, המשפחה הצהובה והמצוירת היא עדיין אחד המותגים החזקים ביותר בטלוויזיה העולמית. אך אותה נקודה שבוש דיבר עליה - ושגרמה לו ולמשפחתו להיות אויביה המושבעים של התוכנית (שנתיים לפני כן, כינתה אותה אשתו ברברה "הדבר המטומטם ביותר שראיתי מימיי") - עדיין מהדהדת בחברה האמריקאית: איזו משפחה היא המשפחה האמריקאית המושלמת? ואילו סוגי משפחות ראוי שהטלוויזיה האמריקאית תראה? לרגל יום המשפחה שמצוין היום, ניסינו להבין איך הבינה הטלוויזיה שמשפחה לא באה רק בצורה אחת, ואין בכך כל רע.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
אולי ראוי קודם להבין מה אומר מושג המשפחה עבור החברה האמריקאית. התפיסה שהמודל המשפחתי "המושלם" שהציעה ארצות הברית - אב עובד, אם עקרת בית ומספר ילדים (אך לא יותר מדי) - יכול להציב את המדינה כמצפן המוסרי של העולם ולהרחיב את ההשפעה התרבותית שלה עליו החל אי שם בימיה הראשונים של המעצמה, אך הגיע לשיאו בשנות ה-50, ככלי ניגוח נוסף נגד ברית המועצות, בלב המלחמה הקרה.
הטלוויזיה, דאז נוכחת יותר מתמיד בחייו של האדם האמריקאי הממוצע, שיקפה בהתאם את התפיסה הזו: מ"לוסי אהובתי" עד ל-"Leave It to Beaver" ואותה "משפחת וולטון" האהובה של בוש, המשפחה הטלווזיונית (או יותר נכון, הסיטקומית) הראשונית הייתה זו שמורכבת מחברי משפחה גרעינית שעוקצים זה את זה לא פעם, או כועסים לעיתים, אך תמיד משלימים, חייכנים, אוהבים - וכמובן, לבנים.
אך שנות ה-60 וה-70 הותירו את ארה"ב שונה לחלוטין מאיך שהייתה באותן "שנות זוהר". כשמאבקים לזכויות אדם (של הקהילה השחורה ועל זכויות נשים והקהילה הגאה, בין היתר) שטפו את המדינה, ומלחמת וייטנאם הותירה אותה בטראומה, הדימוי של המשפחה החייכנית והשמרנית של שנות ה-50 הפך מיושן יותר ויותר, ולמנת חלקם של גורמים ריאקציונריים (לדוגמה, מתנגדי הפלה והקהילה הגאה).
הטלוויזיה, שמנסה כתמיד לתפוס את רוח הזמנים, הבינה זאת והגיבה בהתאם: פתאום הופיעו לא רק משפחות שאינן אחידות בדעותיהן או מרבות להתקוטט בתוכן, אלא אלו שהתאחדו לכדי משפחה בנסיבות שונות ומשונות ואלו שהן - רחמנא לצילן - אינן לבנות. כך, בזה אחר זה, נראו על המסך הקטן משפחת באנקר ב"הכול נשאר במשפחה", בה רטן האב ארצ'י הגזען והחשוך (קרול או'קונור) על כל דבר סביבו ולעג לחתנו הליברל מייקל (רוב ריינר המנוח, בימיו כשחקן); הספין-אוף "משפחת ג'פרסון", שכניה השחורים של משפחת באנקר, שעוברים למנהטן העשירה מקווינס הענייה בניו יורק; ו"משפחת בריידי", שנולדה מתוך נישואיהם השניים של אב עם שלוש בנים ואם עם שלוש בנות, והתכנסה לכדי משפחה אחת עצומה.
אחרי כעשור של סטגנציה (מלבד "משפחת קוסבי", שהייתה לפעם הראשונה שבה משפחה שחורה משכילה כבשה את הפריים-טיים), בהשפעת אותה שמרנות שהחיה נשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן, חזרו המשפחות המשונות והמגוונות למרקעי הטלוויזיה בשלהי שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90.
פתאום גיבורי השעה היו "רוזאן", שהציגה את קשייה של משפחה פשוטה ממעמד הפועלים; "נשואים פלוס", שהציגה באופן בוטה וחסר פשרות משפחה לא מתפקדת, בהובלת אב עצל וזועף עם ידו במכנסיו (אד או'ניל); "מרפי בראון", בה גילמה קנדיס ברגן עיתונאית ואשת קריירה - ועל הדרך, אם חד-הורית (עניין שכמעט ולא זכה עד אותה נקודה לייצוג הולם בטלוויזיה); "צער גידול בנות", בה מגייס אלמן טרי (בוב סאגט המנוח) את גיסו (ג'ון סטיימוס) וחברו הטוב (דייב קולייה) לסייע לו לגדל את שלוש בנותיו; וכמובן "משפחת סימפסון" - תמיד לא מתפקדת, תמיד משתדלת לא להתפרק, אך תמיד אוהבת ומחבקת.
ואולי זו לא רק רוח הזמנים - אולי נצטרכה גם הטלוויזיה האמריקאית להתרחק מזמן מה מהמשפחה הגרעינית, שהעסיקה את הסיטקום מראשית ימיו, בכדי להראות שגם קבוצת חברים, מאוגדת ותומכת (ולפעמים גם לא) יכולה לשמש כמשפחה חלופית ולמלא את החור בלוח השידורים. אין פלא, אם כך, ששני הסיטקומים המצליחים ביותר של שנות ה-90 היו בדיוק כאלו - "חברים" ו"סיינפלד".
נריץ קדימה ל-15 השנה האחרונות, ונגלה איך סוף כל סוף הגיעה הטלוויזיה האמריקאית לעמק השווה, ולקבל לחיקה (כמעט) כל סוג של משפחה - בכל צבע, בכל אופן ובכל יחסים בין-משפחתיים. כך הגיעו לעולמנו "שחור-כזה" ו"חמוץ מתוק", שהעניקו את הפורמט הסיטוקמי הקלאסי של משפחה לבנה למשפחות שחורות ואסייאתיות (בהתאמה) מבוססות; ו"משפחה מודרנית" (בהובלת או'ניל, שגילם את אותו אב מ"נשואים פלוס"), שהפגישה בין שלושה סוגי משפחות - גרעינית, חד-מינית (התוכנית הייתה הראשונה לעשות זאת בפריים-טיים כאורח קבע) ומורכבת (כלומר, משפחה חורגת) - והראתה שריבים, סכסוכים וגם אהבות לא תלויים בצבע או בנטייה מינית.
האם ימיה של המשפחה הטלוויזיונית מאחורינו? למרות שכל אותן סדרות משפחתיות גדולות כבר הרחק מאחורינו, השאלה על איך נראית משפחה וכמה מכילים אנו כלפיה ממשיכה לחיות. וכל עוד תמשיך להתפתח המשפחה בחיינו, תמשיך להתקיים אחותה הטלוויזיונית.