מוגשת חם: מה הוליווד חושבת על נקמה נשית - ומה אנו יכולים ללמוד ממנה?
כולנו הרגשנו בשלב מסוים את רגש הנקמה - תחושה בסיסית אך אכזרית ולא נעימה, שרובנו מבקשים להדחיק בחברה מתורבתת. הקולנוע, מצידו, הציג בחדווה גברים נוקמים - מ"ג'ון וויק" ועד "משאלת מוות". כשזה מגיע לנקמה נשית, העניינים מסתבכים הרבה יותר. רגע לפני שסדרה חדשה בז'אנר, "להרוג את ג'קי", עולה ב-yes, ניסינו להבין את הרומן המעורער של התעשייה ההוליוודית עם נשים נוקמות - מסרטי ניצול בוטים ועד דרמות שמעמיקות לתוך הטראומה
רגש הנקמה הוא אחד הרגשות הבסיסיים והאינסטקטיביים ביותר שאדם יכול להרגיש. מישהו פגע בנו או ביקרים לנו - מן הברור שנרצה להחזיר לו כגמולם. במציאות, התפיסה הזו הופכת בקלות הרסנית ואכזרית (לצערנו, היא מיושמת יותר מדי פעמים על ידי לא מעט מהאוחזים בשלטון ברחבי העולם). בתרבות, היא משמשת בסיס נהדר לדרמה, רומנטיקה, מתח, אקשן, ובעיקר להבנה כמה אנו עיוורים לסבלו של האחר.
אך על כל סיפור נקמה גברי לאורך ההיסטוריה - "הרוזן ממונטה כריסטו", "המלט", "מובי דיק", "ג'ון וויק", "פסגת הפחד" ומה לא - בודדים מקביליה הנשיים. מדוע? רגע לפני ש"להרוג את ג'קי" - הסדרה החדשה מבית אמזון פריים וידאו בכיכובה של זוכת האוסקר קתרין זיטה-ג'ונס ("שיקגו", "ונסדיי", "טראפיק"), אודות סוחרת אמנות מסתורית שיוצאת לנקום ברוצחים השכירים שיצאו להתנקש בה וביקרים לה - תעלה מחר (חמישי) ב-yes, זו הזדמנות לשוב לז'אנר הנקמה הנשית בתרבות הפופולרית, להבין מה השתנה בה - ומדוע היא עושה קאמבק דווקא עכשיו.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
ראשית, ראוי להבין מהיכן זו צצה. נדמה שהכול מתחיל ונגמר בתפיסה הציבורית כלפי מעמד האישה, ומה פגיעה בה אומרת - האם זו קודם פגיעה בכבודה, או דווקא בכבוד בעלה/משפחתה/הקרובים לה? אין זו הפתעה שבמשך מאות רבות, השנייה הייתה לתפיסה הרווחת. הקולנוע הגיב בהתאם: סיפורי הנקמה שכללו נשים עסקו לא פעם בפגיעה בהם, שהתניעה מסע נקמה מצד אהובן או הוריהן. כזה הוא "מעיין הבתולים" מ-1960, סרטו של האוטר השוודי הנודע אינגמר ברגמן ("החותם השביעי", "פרסונה"), שעיבד אגדה מקומית עתיקה אודות אב היוצא לנקום את האונס והאכזרי של בתו.
המעין רימייק שיצר במאי האימה המנוח ווס קרייבן (סרטי "הסיוט ברחוב אלם" ו"צעקה") 12 שנה מאוחר יותר - "הבית האחרון משמאל", שהעתיק את הסיפור של ברגמן לאמריקה המשוסעת של שנות ה-70, במעשייה גרפית ואימתית הרבה יותר - מנכיח את השוני שעשה ניצני הגל הפמיניסטי הראשון ותרבות הנגד של שנות ה-60 בתפיסה הציבורית. הנשים, עצמאיות הרבה יותר, כבר לא צריכות שינקמו את מה שאירע להן - המושכות בידיהן. מנגד, המקרים שעליהן הן נוקמות אלימים ובוטים הרבה יותר, ואלו עדיין ממוסגרות בתוך "המבט הגברי" המחפצן.
כך התפתחו זה לצד זה שני תתי-סוגי נקמה נשית: זו המסוגננת, המודעת לעצמה, שהשיבה את הכוח לאישה - כדוגמת "הכלה לבשה שחורים" של פרנסואה טריפו מ-1968, שמציב את ז'אן מורו ("ז'יל וג'ים") בנעליה של כלה אבלה שיוצאת לנקום באלו הרצחו את בן זוגה ביום נישואיהם, או "קארי" של בריאן דה פלמה מ-1976, אודות ההתעללות הטראגית בנערה דחויה (סיסי ספייסק); וזו האלימה והטראשית, שנופלת לז'אנר "סרטי הניצול" (Expliotation).
באחרונה תוכלו למצוא סרטים בהן האישה הירואית יותר - כדוגמת "קופי" מ-1973, סרט נוסף של כוכבת סרטי ה"בלאקספלוטיישן" ("סרטי ניצול" בקהילה האפרו-אמריקאית) פאם גריר ("ג'קי בראון", "פוקסי בראון"), הפעם כזו היוצאת לנקום בכל סוחר סמים באזורה על מותה של אחותה ממנת יתר, או "Ms .45" של אייבל פררה מ-1981 - או סרטים בוטים, גרפיים (על גבול הסנאף), שראו במסע הנקמה אלמנט בידורי נטו.
כזה הוא "אני יורקת על קברך" מ-1978, בבימויו של מאיר זרחי הישראלי (שרק יותר מעשור קודם עשה במחוזותינו סרטי דרמה עם אריק איינשטיין), אודות צעירה שנאנסת בברוטליות על ידי ארבעה גברים, שמותירים אותה למותה, אך זו אוגרת את כוחותיה כדי להתנקם בהם. זהו סרט שקרוב הרבה יותר להאדרת האלימות המינית מאשר להעמיק לתוך הטראומה שהיא יוצרת. אין פלא שנאסר לצפייה במקומות רבים ברחבי העולם, ונחשב עד לימינו לאחד הסרטים הבעייתיים ביותר שאי פעם נוצרו.
ואולי זה היה גם סממן הזמן: הפרנויה והאפלה של שנות ה-70 פינו את מקומם לתקווה ולכלכלה הנוצצת של שנות ה-80; הרצון למהפך במעמד האישה - אקט ליברלי במהותו - אף הוא נדחק הצידה. כך סרטי הנקמה הנשית שינו צורה כמעט לחלוטין: קומדיות אודות חבורת נשים שמתנקמות בגבול הטעם הטוב בגבר סורר - חלקן בידוריות גרידא ("מועדון האקסיות" מ-1996) וחלקן חתרניות הרבה יותר ("9 עד 5" מ-1980); מותחנים אירוטיים או סרטי אימה/"סלאשר" שמסגרו נקמה כאקט של אישה מעורערת בנפשה ("חיזור גורלי" מ-1987 ו"יום שישי ה-13" מ-1980); דרמות אהובות שמסתירות את אקט הנקמה במרד רחב יותר כלפי עולם מיזוגני ("תלמה ולואיז" מ-1991); נקמה נשית כלפי נשים אחרות ("מלכות הכיתה" מ-1988 וכמובן "ילדות רעות" מ-2004); או מלודרמות גרפיות לחלוטין בקולנוע האמנות הזר ("אודישן" היפני מ-1999 ו"שלום לנוקמת" הקוריאני מ-2005).
המאה הנוכחית, לעומת זאת, הביאה איתה שתי גישות שונות לחלוטין ביחס לנקמה הנשית על המסך הגדול. האחת, מסוגננת ומודעת לעצמה (כמעט פרודית), הגיחה לעולם באמצעות שניים מסרטי הנקמה הנודעים ביותר בכל הזמנים, שני חלקי "להרוג את ביל" של מיודעינו קוונטין טרנטינו מראשית שנות ה-2000. אחרי שהשיב את גריר לנקמה השחורה ב"ג'קי בראון" (1997), שם טרנטינו את כוכבת סרטו "ספרות זולה" אומה תורמן בחליפה צהובה ומדמממת ולה חרב סמוראים ביד, לסיפור נקמה שהוא "מישמש" של כל סרטי הנקמה עד אותה העת - המלודרמטיות של "הכלה לובשת שחורים" (בפועל, כמעט אותה העלילה), הטראשיות של "אני יורקת על קברך" וההומור של "9 עד 5". התוצאה חוגגת את האלמנט הבידורי של לצפות בנבלים מקבלים כגמולם, אך מתעלמת (כהרגלו של טרנטינו בקודש) מההשלכות המוסריות.
מנגד, החלה קבוצת סרטים להבין את רוח הזמנים, לא פעם עם נשים יוצרות מאחוריהן. בעידן פוסט-"מי טו", בו השלכות התקיפה המינית על הקורבן מובנות היטב לציבור הרחב, או כשגבריות רעילה מרימה את ראשה, לא יכלו סרטי הנקמה הנשית להתעסק רק באקשן, בנקמה הטהורה. מ"נקמה" מ-2017 של קוראלי פראז'ה הצרפתייה ("יופי מסוכן") - טייק פמיניסטי בהרבה על "אני יורקת על קברך", אך לא פחות אלים - ועד "צעירה מבטיחה" מ-2020 של אמרלד פנל ("אנקת גבהים") - שמציבה את גיבורתה הטראגית במסע נקמה אבוד מראש ברצון לחפש אחר החיים שנעלמו לה - לפתע נדמה היה שלצופה הזדמן הרבה יותר להיכנס לנעליה של הנוקמת.
אז איפה אנו כעת? אמנם הקולנוע והטלוויזיה עברו כברת דרך מאז שהמחשבה שפגיעה באישה היא פגיעה "ברכוש" עליה צריך לנקום - אך מעטות היצירות שמבינות עדיין את הרגשות ההרסניים סביב קונספט הנקמה, בייחוד כשמדובר באישה ובמעמדה המעורער בחברה. בין אם נפחד ממנה או נריע לה, האישה הנוקמת כאן כדי להישאר בשמי התרבות הפופולרית - היא-היא "הדמות הנשית החזקה" האמיתית, ולו בשל העובדה שהיא מרימה ראש אל מול כל מה שעולם מיזוגני יותר ויותר "מפיל" עליה.