בלי חזרות, בלי הכנה, בלי מושג: ההצגה הזו היא הרבה יותר מניסוי תיאטרוני
שחקן שפוגש את הטקסט בפעם הראשונה על הבמה מול הקהל וצופים שהופכים לחלק מהמחזה מבלי ששמו לב לכך, עומדים במרכזו של "ארנב אדום ארנב לבן", אותו כתב המחזאי האיראני נאסים סוליימנפור. זהו לא עוד ערב בתיאטרון, אלא חוויה פסיכולוגית מסקרנת, מצחיקה ומטרידה, שקשה מאוד להישאר אדישים אליה
ההצגה המדוברת "ארנב אדום ארנב לבן" היא אינה עוד הצגה רגילה. כדי לספר עליה באמת, אתם, הקוראים, צריכים להשתתף בניסוי קטן – אל תחפשו את תקציר ההצגה, אל תבדקו איך ההצגה מסתיימת ואל תנסו לברר מה בדיוק קורה בה. אם יש הצגה אחת שכדאי להגיע כמעט מבלי לדעת דבר אודותיה, זו כנראה היא.
עם זאת, יש כמה דברים שאתם כן צריכים לדעת: השחקן שעומד לעלות על הבמה לא מכיר את המחזה. הוא מעולם לא קרא אותו, לא ערך חזרות עבורו, לא יודע מה כתוב בעמוד הבא, ולא באמת יודע למה הוא הסכים כשהגיע באותו ערב לתיאטרון. וגם אתם לא.
בכל פעם עולה לבמה שחקן אחר, מקבל מעטפה סגורה, פותח אותה מול הקהל ומתחיל לקרוא בפעם הראשונה את מחזהו של נאסים סוליימנפור, מחזאי איראני שלא הורשה לצאת ממדינתו. כשהשלטונות שללו ממנו את הדרכון, הוא החליט לכתוב מילים שיטיילו בעולם במקומו. כשאנו צפינו בהצגה הזו, היה זה יוסף סוויד שעלה לבמה, בעוד במועד הבא שלה, ב-22 באוגוסט ב "צוותא" בתל אביב, יהיה זה השחקן בן פרי שישתתף בה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
הרבה אנשים, ובצדק, מגיעים לצפות בהצגה בגלל השחקן שמופיע באותו ערב. המחזה עצמו אינו מוכר במיוחד לקהל הישראלי, אבל לראות שחקן ותיק ומוערך נזרק אל הלא-נודע, ללא חזרות ובלי רשת ביטחון, זו כבר סיבה טובה לקנות כרטיס. אלא שאחרי כמה דקות, מבינים שהכוכב האמיתי בכלל לא נמצא באולם. המחזאי, שנוכח רק דרך הדפים שסוויד מקריא, הוא זה שמושך בכל החוטים. ומה שמרתק הוא שסוויד לא משחק דמות. הוא פשוט יוסף. הוא קורא, מחייך, נבוך, מתבלבל, מאלתר, מגיב לקהל, ומדי פעם אפילו נראה כאילו הוא בודק אם באמת כדאי לו להמשיך.
באחד הרגעים במחזה, נכתב שהשחקן יכול פשוט לקום ולעזוב את הבמה אם ירצה. סוויד מדפדף קדימה כדי לבדוק כמה עמודים עוד נשארו, האולם מתפוצץ מצחוק, ולרגע אחד באמת לא ברור אם זו הייתה בדיחה או מחשבה אמיתית שעברה לו בראש. זה בדיוק היופי של הפורמט. בקטע אחר, המחזאי שואל אותו אם אי פעם ביקר באיראן. סוויד משתתק לרגע, מחייך, והקהל צוחק. אותו משפט, אצל שחקן אחר, היה נשמע אחרת לחלוטין. כאן אין דמות שמגנה על השחקן. יש רק אדם, טקסט וקהל שנפגשים בפעם הראשונה.
אבל השחקן הוא רק חצי מהסיפור. החצי השני הוא אנחנו, הקהל. כבר בתחילת ההצגה, אנחנו מתבקשים לספור את עצמנו. היינו 120 איש בדיוק. אפילו הרגע הזה, שנשמע כמעט טכני, מצליח לגרום לאולם להפוך לחלק מההתרחשות. אחר כך עולים אנשים לבמה לפי מספרים, משתתפים במשימות שונות, כשמתוך הצופים נבחרים חמישה "ארנבים לבנים" כדי שייקחו חלק בניסוי – על הבמה, לעיני כולם.
זה גם מה שהופך את "ארנב אדום ארנב לבן" לכל כך שונה בנוף התיאטרון הישראלי זו אינה הצגה שאפשר פשוט לשבת ולצרוך – היא דורשת מהקהל להיות נוכח, להקשיב ולשתף פעולה. מספיק להחמיץ משפט אחד כדי להרגיש שהניסוי המשיך בלעדיכם, וזה אולי הדבר הכי יפה במחזה הזה: הוא לא באמת עוסק בארנבים, הוא עוסק בבני אדם, בכמה מהר אנחנו מצייתים להוראות, בכמה קל לגרום לנו להשתתף במשהו שאנחנו לא באמת מבינים, ובכמה רחוק נהיה מוכנים ללכת רק מפני שאדם זר, שמעולם לא פגשנו בעבר, כתב לנו הוראות על דף.
לאורך כל ההצגה, עומדות על הבמה שתי כוסות מים ובקבוקון קטן המכיל כביכול רעל. כבר בתחילת הערב, אחד הצופים מתבקש לשפוך את האבקה לאחת הכוסות, לערבב, כשלאחר מכן צופים אחרים מחליפים שוב ושוב את מיקומן של הכוסות, כך שאיש באולם – לא הקהל, לא השחקן ואפילו לא מי שערבב את האבקה – אינו אמור לדעת איזו מהן היא אותה "כוס מורעלת". הכוסות נשארות שם במשך כל ההצגה, כמעט כמו שעון חול. הן שקטות, אבל הנוכחות שלהן מורגשת בכל רגע.
ואז מגיע הרגע. סוויד מתבקש לבחור אחת מהכוסות ולשתות ממנה. הוא לא יודע איזו מהן בחר, וגם הקהל לא. מה שמסקרן באמת הוא שכל שחקן שיגיע לנקודה הזאת, יבחר בפעולה אחרת. אחד יהסס, אחרת תצחק, מישהו אחר ינסה להתחכם. הבחירה חושפת את האדם שעומד על הבמה הרבה יותר משהיא חושפת את הדמות.
מיד לאחר מכן, סוויד מעלה לבמה אדם נוסף מהקהל, כמעט מבלי להחליף איתו מילה. אותו צופה מקבל לידיו את הדפים האחרונים של המחזה, וממשיך לקרוא במקומו. ואז, מגיעה ההוראה האחרונה: כשהמילה "הסוף" נאמרת, הקהל כולו מתבקש פשוט לקום, לצאת מהאולם ולהשאיר את השחקן שוכב על הבמה.
יש משהו מאוד לא נעים ברגע הזה. גם כשברור לחלוטין שמדובר בתיאטרון, שאין באמת רעל בכוס ושאיש אינו נמצא בסכנה, משהו בלעזוב את האולם ולהשאיר אדם שרק לפני רגע צחק איתך, דיבר איתך והוביל את הערב, שוכב לבדו על הבמה, מצליח לעורר תחושת אי-נוחות אמיתית. דווקא ברגע הזה, עלתה התחושה שהמחזה מאבד מעט מהעוקץ שלו.
במשך שעה שלמה, "ארנב אדום ארנב לבן" בונה מתח פסיכולוגי מבריק. הוא מצליח לגרום לנו לפקפק, לשתף פעולה ולהרגיש שאנחנו חלק מניסוי חברתי מתוחכם, אבל כשהוא לוקח את הרעיון אל הקצה, אל רגע שכולנו יודעים שאינו יכול להיות אמיתי, משהו מהמתח הזה מתפוגג. דווקא משום שברור לנו שאין באמת רעל בכוס, הסיום מרגיש מעט יותר רעיוני מאשר רגשי. הוא עדיין מסקרן, אבל הוא כבר לא מטריף את המוח כפי שיכול היה להיות. ועדיין, קשה שלא להעריך את מה שסוליימנפור מצליח לעשות כאן.
זו לא הצגה של ערב קליל בתיאטרון, אבל אם אתם מחפשים לראות משהו אחר באמת, משהו שלא דומה כמעט לשום דבר אחר שמוצג כיום על הבמות בישראל, "ארנב אדום ארנב לבן" היא בחירה מצוינת. רק עשו לעצמכם טובה: השאירו את הטלפון הנייד שלכם בתיק לפני שתגיעו להצגה. בניסוי הזה, מספיק להוריד את העיניים מהבמה לכמה שניות כדי לגלות שהמחזאי כבר הספיק לגרום לכם לעשות משהו מבלי שאפילו שמתם לב לכך.
