יוצרים ואמנים תחת תופת: עדויות אנשי התרבות ששרדו את 7.10 – ואת השבי
שלוש שנים לאחר השבת השחורה, ושורדים רבים ממשיכים לספר את שאירע עליהם באותו יום נורא. לציון יום הזיכרון הלאומי לטבח, בסיוע עמותת "עדות 710", אספנו עדויות של אנשי תרבות מעוטף עזה שעברו את אותו יום – שחקן, סופרת, אוצרת תרבות ורקדן ששרד את שבי חמאס – כדי שלעולם לא נשכח את שקרה
במהלך שעות האימה והתופת ברחבי עוטף עזה ודרום ישראל ב-7 באוקטובר 2023, מדינה שלמה מצאה את עצמה תחת מתקפה – וכך גם כל אזרחיה. בין ההמונים שניצלו מזוועות השבת השחורה היו לא מעט אמנים ואנשי תרבות אשר עוסקים בתחומים ובז'אנרים שונים, שבחרו לשתף את העדות שלהם בארכיון עמותת "עדות 710", המרכז לתיעוד ושימור עדויות מצולמות מאותו יום.
לציון 3 שנים ליום ששינה את חייהם של כל תושבי המדינה, אספנו כמה מסיפורי העדויות של כמה מאנשי התרבות שניצלו מהטבח לא רק כדי שנזכור את שאירע, אלא גם שנבין זאת עמוק בליבנו.
הרקדן ושורד השבי לואיס הר וזוגתו, שורדת השבי קלרה מרמן
באותה שבת, בביתם בניר יצחק של לואיס וקלרה התארחו אחיה פרננדו מרמן, אחותה גבריאלה ליימברג ואחייניתה מיאה (וכלבתה בלה). בבוקר הם שמעו את הטילים, וחמישתם נכנסו לממ"ד. תוך כדי הם ראו בטלוויזיה את הטנדרים בשדרות ואת המחבלים בקיבוץ בארי, וקראו בוואטסאפ שיש מחבלים בתוך הקיבוץ. קלרה אפילו הספיקה להתקשר לתושבים ותיקים שהיא אחראית עליהם ולעדכן אותם במתרחש. הם גילו כי דלת הממ"ד לא ננעלת וניסו לסגור אותה, במקביך לכך שמחבלים שברו את החלונות ונכנסו לבית, ירו בדלת הממ"ד ופרצו אותה. "אמרתי לכל המשפחה להתחבק ולהישאר על הרצפה", סיפרה קלרה. הם משכו את חמישתם החוצה באלימות לכיוון גדר הקיבוץ, הועברו דרך חור בגדר והמתינו עד שנאספו על ידי רכב של המחבלים.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
לאחר מכן, החמישייה הוסעה לכיוון הגבול הפרוץ, חצו אותו והמשיכו בנסיעה פראית לכיוון חאן יונס – שם, הם הורדו ברגל תוך שדחפו אותם וצעקו לעברם לעבר מנהרה עמוקה וחשוכה, שם הובלו בריצה דרך סגרת מנהרות במשך 4 שעות, עד שהועלו משם בסולם בגובה 40 מטרים. לאחר מכן, הנשים הולבשו בבגדי חיג'אב, וכולם הוסעו בסמטאות רפיח עד שהגיעו לבניין, בו הם הועלו לקומה השנייה. יומיים אחר כך הם הועברו לבית אחר, בו נשארו במשך כל תקופת השבי.
בשגרת ההישרדות שלהם, לואיס בישל אוכל כל יום להם ולשומרים, ועם הזמן הפך לטבח של כולם. הם העבירו את הזמן בצפייה בחלון, במשחקים ובהקשבה לאנקדוטות של לואיס מחייו, וניסו לתמוך זה בזה. בזמן שהותם, הם נתנו שמות למחבלים ששהו עימם. כך, מחבל אחד שאיים עליהם והציק במיוחד למיאה נקרא "הנודניק"; מחבל אחר נקרא "בעל הבית" והוא שמר עליהם, שוחח איתם ואפילו עדכן אותם במה שקורה (לעיתים במידע חלקי ומוטעה), תוך שהוא יוצר קשר קרוב עם לואיס, שהרגיש שהוא דואג להם. בשלב מסוים, "בעל הבית" אף ביקש ממיאה לצפות בטלוויזיה באנגלית ולתרגם לו, וכך הם הבינו שמתרחש מאבק להחזרתם.
הלילה שלפני הפסקת האש הראשונה לווה בהפגזות קשות של צה"ל, ולאחריו נודע להם על שחרור הנשים. הם היו בטוחים שתוך יומיים גם לואיס ופרננדו ישוחררו, ובינתיים נלקחו ברכב יחד עם הכלבה בלה, הועברו לצלם האדום ובאמצעותו הגיעו למעבר רפיח – שם, הן נפגשו עם חטופות נוספות ששוחררו. בהמשך, קלרה הועברה לבית החולים "תל השומר" שם חיכו לה בנותיה.
לאחר שחרורה, היא שכרה דירה בסמוך לבנותיה, והצטרפה למאבק בישראל ובעלם לשחרור החטופים. בינתיים, פרננדו ולואיס נשארו בעזה, ויחד דמיינו מאכלים וטיסות – ובעיקר על הרגע שבו ייצאו לחופשי. מאז שחרורם, החמישה נמצאים במעקב סדיר של מרפאת החטופים, וכל בני המשפחה מקבלים תמיכה נפשית. לאחר שובו של לואיס, הוא וקלרה עברו להתגורר בתל אביב, ובמסגרת המאבק לשחרור החטופים נפגשו עם האפיפיור ועם שגרירים וקהילות ברחבי העולם. הוא הקים את מיזם "התקווה" בכיכר החטופים, ומעיד שלמד להעריך את כוחותיו ויכולותיו.
הסופרת-משוררת חנה שנהב
חנה, אם ל-10 ילדים וסבתא ל-11 נכדים שצמחה במשפחה של אנשי ספר וחינוך, היא מחנכת. בנוסף לפועלה הספרותי, שירים וסיפורים פרי עטה פורסמו באסופות ספרותיות ובכתבי עת. ב-7 באוקטובר, בעלה ובנה יצאו לבית הכנסת בסמוך לבית מגוריהם בשדרות, ולמרות מה שראו בדרכם – לא הבינו את עוצמת הפלישה לעיר. הם נאלצו לעצור אצל משפחה בדרך עד הצהריים. בזמן הזה, חנה שהתה בממ"ד עם נכדה ואחת מבנותיה. רק בערב, עם צאת החג, הבינו לעומק מה שקרה. במהלך אותו לילה, טיל נפל בביתם, וגרם להרס מוחלט ולנפילת חשמל, מים ותקשורת – אך במזל, ללא שום פגיעת אדם. יום למחרת הם פונו מהעיר והתארחו אצל קרובת משפחה בירושלים למספר ימים, ולאחר מכן עברו למצפה הושעיה שבגליל התחתון, שם התקבלו בשמחה וזכו לטיפול מסור.
חנה חזרה לכתוב ואפילו להציג ואף ללמד בבית הספר תוך חששות כבדים, גם מצד הורי התלמידות. מאז ביתה שופץ, ולדבריה החזרה לשדרות הייתה לה כמרפא טוב.
לאחר השבת השחורה, שנהב פרסמה את ספר השירים והתמונות "צבע אדום", בו היא משתמשת בשיטת "Photo Is Voice" באמצעות צילום ככלי לשינוי חברתי על מנת להשמיע את קולה. בספר היא מתארת את החוסן של שדרות ותושביה על רקע השברים, בין היתר של הריצה במדרגות, הממ"ד, החור שנפער בקיר הסלון – ומולם פריחת הנופר, האופק הירוק בנחל שדרות והאמונה והתקווה לכיפת שלום תחת כיפת ברזל.
השחקן מיגל אורבך
אורבך, שעלה ארצה מארגנטינה והקים משפחה בניר יצחק, הוא בנו של פליט שואה שנולד ב-7 באוקטובר. הוא פועל עשרות שנים כשחקן, במאי ומדריך תיאטרון מקצועי, ומשחק בתיאטרון עוטף הנגב – בין היתר כשחקן-יוצר בהצגת הדגל של התיאטרון "מקום לגור בו", שם הוא וחבריו משתפים על הבמה את חוויותיהם מאותה היממה.
בשבת השחורה, הוא התעורר לקול האזעקות, והבין מהר שלא מדובר במצב רגיל – במיוחד כשלאחר כשעה נשמעו יריות וצעקות בערבית. מכאן החלו ידיעות על חדירת מחבלים ליישובים, ודיווח שהקיבוץ נכבש. המחבלים נכנסו לביתו, שברו ובזזו אותו, ומספר פעמים נשמעו דפיקות בדלת. בכל אותן שעות בממ"ד החשוך, כשהתחבאו מתחת למיטה, מיגל סיפר לעצמו שהיריות הן מהקרב של כיתת הכוננות. כששמע כי חברו הטוב גדי מוזס נחטף, הוא הרכיב בראשו משפטים בערבית שיאמר למחבלים. לבסוף הצבא פינה אותם בסביבות 22:00 בערב, וכך חייהם ניצלו.
בהשראת מאורעות אלו, אורבך מככב כשחקן-יוצר בהצגת הדגל של תיאטרון עוטף הנגב "מקום לגור בו" מאת אמיתי יעיש בן אוזיליו (שיוצג בתיאטרון "הבימה" ב-19-18 באוקטובר). ההצגה נוצרה בין מסדרונות המלונות למפונים, בזמן שקהילות העוטף פוזרו למקומות שונים. הטקסטים שלה, המשתלבים בעדויות וקטעי וידאו, נכתבו מחוויות אישיות ומפגשים אנושיים, בין היתר עם משפחות חטופים ומשפחות שכולות. אנסמבל השחקנים והיוצרים, בהם חבר מיגל, מביאים לבמה את שיחותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם העמוקים ביותר שעלו באותם מפגשים.
אוצרת האמנות גליה הלר-קרמר
גליה, מורה בתיכון ומדריכת מסעות בפולין מנירים, מדברת על החיבורים שחוותה ב-7 באוקטובר עם אישיותו ורוחו של אביה, האמן המוערך דב (דבלה) הלר ז"ל. היא מתארת איך נבנתה השקפת עולמה בהשראתו, בעקבות ילדותו במלחמה כשורד שואה ושאיפתו כאדם וכאמן לשלום, צדק וסוציאליזם. התערוכה שהיא אצרה במכון החליבה, ששימש כסדנת הדפס וסטודיו של אביה, נועדה להוות כזיכרון חזק, עמוק ומרגש עבורו ועבור פרי, כידידי נפש כפי שהיו בחייהם.
יחד עם בעלה יוסי קרמר, הם אירחו בחג את שלושת בנותיהם ומשפחותיהן, שנותרו ללון בקיבוץ. כולם התפזרו לישון בכמה דירות ברחבי הקיבוץ, כשהיא עצמה שהתה עם בתה וחתנה בדירת שכנים. בבוקר שבת השחורה, כשהחלו הטילים והתרעות צבע אדום ונראו יירוטים באוויר, יוסי שהה מחוץ לבית עם הכלב שלהם, איתו יצא לטיול. היא לא ידעה מה קורה איתו עד שהצליח לענות. מתברר שראה חיילים נושאים חייל הלום, אך לא הבין על המתחולל בקיבוץ. לבסוף, מצא עם הכלב מחסה בממ"ד של בניין נטוש, כשמסביבם מתנהלת לחימה.
בהמשך הבוקר, נודע כי מחבלים חדרו לתוך הקיבוץ. בצהריים התחילו להופיע קריאות להצלה בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ, וגליה דאגה לבנות והנכדים, בזמן שכולם המתינו לצבא שיחלצם. כעבור 7 שעות, יוסי פונה מהמסתור לשכנים, ורק בערב התאחד עם המשפחה – בשעה שחברי הקיבוץ רוכזו במועדון משותף. מחבלים לא הגיעו אל שכונת מגוריהם, ולכן הם חולצו ממנה רק בסביבות השעה 19:00.
באותו יום, גליה איבדה עשרות מחבריה ומתלמידיה, ולמרות זאת – היא נחושה לשוב לחייה היומיומיים ואף חזרה ללמד, כשבהמשך היא אף אצרה את התערוכה. מאז 7 באוקטובר, יוסי מקדם את תחושת החוסן בקרב החברים ופועל לחיזוק הקהילה. שניהם רואים את ביתם בנירים, אולם בנותיהן מתנגדות לכך – בהתחשב בפוגרום שהתחולל שם, כשעתיד הקהילה אינו ברור. לדבריהם, החוסן מלווה בפיצול קהילתי, אך החיים חזקים מכל ובעזרת עשייה ניתן יהיה להשתקם.
