ההצגה הזו אולי מדברת על שנאה, אבל גם מזכירה לנו כמה אנחנו זקוקים לאהבה כדי לשרוד

יש סיפורים שלא עוזבים אותך. "שונאים, סיפור אהבה", שכתב חתן פרס נובל לספרות יצחק בשביס-זינגר ("עושה הנפלאות מלובלין", "העבד") ב-1966, הוא אחד מהם. עוד מימי התיכון, כשהיה ספר חובה, הוא הותיר בי תחושת מחנק לצד הערכה ליכולת של זינגר לגעת בנפש האדם. כעת, בעיבוד החדש של תיאטרון בית ליסין, הסיפור הוותיק מקבל חיים חדשים – מרגשים, כואבים, ולעיתים אפילו מצחיקים.

לאורך כל ההצגה מרחפת תחושת האשמה ,אשמת הניצול, האהבה והחיים עצמם. זהו סיפור על חיים ומוות, על אהבה ועל הישרדות, ובעיקר על השאלה כיצד ממשיכים לחיות אחרי שהעולם כפי שהכרת אותו חרב.

מעל הכול ניצב הקאסט המצוין: תום חגי ("מלכת היופי של ירושלים") בתפקיד הראשי נושא את ההצגה על כתפיו במשחק עוצמתי, מיוסר ואמין. הוא מצליח להעביר את הפוסט-טראומה של הרמן באופן שנוגע גם במציאות הישראלית של היום, ומחבר בעדינות בין עבר להווה; לימור גולדשטיין ("ראש גדול", "שבאבניקים") בתפקיד האישה הראשונה שחוזרת מן המתים, מביאה את הסגנון המזוהה איתה, נינוח לכאורה, אך מלא עומק ורגש. רדה קנטרוביץ' ("המפקדת") מצליחה להפוך את יאדוויגה לדמות אנושית, מצחיקה ונוגעת ללב בעת ובעונה אחת; יעל וקשטיין מביאה לבמה את מאשה ,צעירה יפהפייה, סקסית ושברירית, במשחק משוחרר ומדויק; אודליה מורה-מטלון ("חברות", "שאיפה לחיים") מוסיפה הרבה הומור ואנושיות כאמה של מאשה, ואופיר וייל וערן שראל משלימים את התמונה בשלל תפקידים "הגבריים", המבוצעים במקצועיות ובדיוק.

בסיום נותרתי עם מחשבה: אולי השם הוא "שונאים, סיפור אהבה", אבל בסופו של דבר זו הצגה שמזכירה לנו עד כמה האדם זקוק לאהבה כדי לשרוד, גם כשהחיים עצמם נדמים לעיתים כמעשה של שנאה. יצאתי מהאולם בדיוק כפי שאני מצפה לצאת מתיאטרון טוב: עם יותר שאלות מתשובות - על אהבה, אשמה, הישרדות ועל המחיר של הבחירה בחיים. יש הצגות שנהנים מהן, ויש הצגות שנושאים איתך הביתה. "שונאים, סיפור אהבה" היא ללא ספק מהסוג השני.