בני הזוג שהביאו לישראל מחזה שנכתב באיראן: "זה פספוס לפחד מיצירה כזו"

לפני לא מעט שנים, זוג הבמאים שקד שנלר ונטע מידן הכירו, התאהבו - ונישאו. במסגרת העבודה המשותפת שלהם, השניים הגיעו בשנה שעברה, בשיא המתיחות מול איראן ובמהלך מבצע "עם כלביא", אל המחזה "ארנב אדום ארנב לבן", אותו כתב מחזאי איראני. המחזה נכתב בקונספט מיוחד במינו - בכל ערב השחקן מתחלף, כשבכל פעם הוא מקבל את הטקסט לראשונה על הבמה.

את המחזה כתב המחזאי האיראני נאסים סוליימנפור, כשהיה מוגבל בתנועה ומסורב דרכון בארצו. "היצירה הזו היא מכתב שהוא שלח בבקבוק לים, הדרך שלו לעקוף את המגבלות ולתקשר ישירות עם הקהל שלו בישראל", אומרים השניים בריאיון. הם לא חששו לקחת יצירה של אדם ממדינה עוינת ישראל, גם בתקופה כה מורכבת ובמציאות שבה אנחנו חיים מזה כמעט שלוש שנים: "לפחד מיצירה בגלל המדינה בה היא נכתבה זה לפספס את כל הפואנטה שלה. הקהל הישראלי מספיק חכם ורגיש כדי להפריד בין שלטון קיצוני ובין אמנות פנומנלית. דווקא בתקופה הזו, זאת זכות ענקית לתת לקול שלו להישמע על הבמה שלנו".

הקונספט של המחזה שונה ממה שאנחנו רגילים לראות על הבמות ביום-יום, שכן השחקן מקבל את הטקסט לראשונה כשהוא כבר ניצב על הבמה מול הקהל. "ככה נאסים בנה את היצירה הזו. הוא הבין שכדי שהמחזה שלו יטייל בעולם, הוא צריך שבכל פעם מישהו אחר יפגוש אותו ויתווך את המילים והסיפור שלו לקהל במדינה חדשה", הם הסבירו, "חוסר המוכנות והידיעה של השחקן מייצר את המפגש הראשוני והנקי ביותר בין קורא למכתב. זה סוג של ניסוי תיאטרוני, ממש כמו ניסוי מדעי, ניסוי שרץ בכל העולם עם השחקנים הכי גדולים. השחקן והקהל הם הנסיינים, הם בתוך זה יחד. כל הצגה שעולה היא עוד דאטה למחקר הענק הזה".

אתם לא חוששים ממה שעלול לקרות?
"הכול כל כך פתוח, שאין לנו דרך לדמיין מראש מה בכלל יכול לקרות או להשתבש. מה כבר יכול להשתבש כשהתוצאה גם ככה לא ידועה מראש?". הפחד לא מניע אותנו, חוסר הידיעה הוא הדלק של הערב. אנחנו מגיעים לכל הצגה בדיוק כמו הקהל. מתיישבים באולם, מחזיקים אצבעות ומתרגשים למה שעומד להתרחש על הבמה. זו חרדה מטורפת, אבל גם החופש האמנותי הכי גדול שיש".

ההיכרות של שנלר ומידן החלה מתוך עבודה משותפת, ואין להם שום בעיה עם העובדה שהם עושים זאת גם כיום, כשהם כבר בזוגיות ארוכה. "התיאטרון והאמנות הם חלק כל כך גדול ממערכת היחסים שלנו, שזה פשוט הרגיש לנו זר לנתק את העבודה אחד מהשנייה. זה מי שאנחנו. מה שגם שתיאטרון זאת אמנות שאי אפשר לעשות לבד. אנחנו סומכים אחד על השנייה בעיניים עצומות - והעובדה הזו היא הדבר היחיד שמאפשר לנו לקפוץ למים".

מה כל אחד מכם מביאה ליצירה?
"אנחנו מביאים שני דברים שונים, וזה מה שטוב. זה מייצר לנו תמונה שלמה יותר. שקד מתעסק יותר בעולם המילים, הדרמטורגיה והתאורה, ונטע מביאה את העולם של התנועה, סטוריטלינג ותפיסה ויזואלית".

למרות שהכול נשמע די נוצץ, להיות זוג שעובד יחד זה לא דבר שתמיד כולו פשוט, קל וכיף - והעבודה נכנסת הביתה לא מעט. "כשזה קורה, ברור שזה מפריע", הם מספרים. "מי שאומר אחרת פשוט משקר או שהעבודה שלו משעממת אותו. המחזה הזה ישן איתנו בלילה, אוכל איתנו ארוחת ערב, נכנס איתנו למקלחת, ממש הולך איתנו לכל מקום. אז כן, יש ריבים וויכוחים אמנותיים, אבל בסוף זה כמו כל דבר בזוגיות - לא באמת משנה על מה הריב, אלא איך יוצאים ממנו. הכולעניין של תקשורת. יש זוגות שרבים איפה הם יעשו את החג, אנחנו רבים על מיזנסצנה. טוב, בעצם גם על איפה נעשה את החג".