"התפללתי הרבה בבית כנסת לקראת ההצגה. התפקיד קירב אותי מאוד ליהדות"
השחקן אייל סלמה מגלם בעיבוד חדש למחזה הנודע "מלך מרוקאי" של גבריאל בן-שמחון רב של קהילה יהודית בצפון מרוקו, שמנסה להבין מדוע פייטני עירה נופלים מגגות אל מותם זה אחר זה. בריאיון לרשת 13, הוא מספר מדוע נאלץ להמציא את עצמו מחדש, למה הוא עזב את הארץ למשך כשנה וחצי, איך ההצגה (מבית תיאטרון דימונה) מביאה כבוד ליוצאי מרוקו – וכיצד הוא התכונן לתפקיד התובעני: "ישבתי עם רבנים כדי ללמוד איך הם מנהיגים את הקהילה שלהם"
מעבר לתעלומה שמניעה את העלילה ומעבר לפיוטים שממלאים את הבמה, "מלך מרוקאי" הוא קודם כל מפגש. מפגש בין עבר והווה, בין אמונה ופחד, ובין שחקן שמוכר לציבור בעיקר מתפקידים מחוספסים – ובין דמות רוחנית, שקטה ונושאת אחריות כבדה. אייל סלמה, שמגלם בעיבוד החדש של המחזה את רב הקהילה היהודית בעיר צפרו שבמרוקו, מגיע לתפקיד הזה ממקום אחר לגמרי מזה שהתרגלנו לראות אותו בו.
"לצערי, בקולנוע ובטלוויזיה נדבק לי הטייפקאסט של העבריין”, הוא אומר בכנות בריאיון שהעניק לרשת 13 לרגל עליית ההצגה בתיאטרון דימונה ביום שני הקרוב. "לוהקתי בעיקר לתפקידים של עבריינים או דמויות אפלות, כאילו אין עבריינים או פסיכופטים בהירים עם עיניים כחולות. לעומת זאת, בתיאטרון שיחקתי מגוון רחב של דמויות, וקיבלתי יותר אפשרויות. ברור שזה מתסכל. למדתי שלוש שנים בבית ספר למשחק לימודים מאוד תובעניים, התמקצעתי בשלל סגנונות, ובסוף יוצא שאני מלוהק לתפקידים מאותו סוג". עם השנים, הוא הבין שעליו לשנות גישה: "במקום להילחם בזה, אני צריך להמציא את עצמי מחדש".
וכך נולד הרב מכלוף – מנהיג רוחני של קהילה יהודית-קבלית מפוארת, שחיה בשנות ה-50 בציפייה לגאולה. "הרב שאני מגלם הוא הרב של העיר צפרו, שיש בה קהילה יהודית גדולה חשובה וקבלית, שבשיאה היוותה כמחצית מתושבי העיר", מתאר סלמה. על ההכנה לתפקיד, הוא סיפר: "לקראת ההצגה, התפללתי הרבה בבית כנסת, הלכתי לשיעורי תורה, ישבתי עם רבנים כדי ללמוד איך הם מנהיגים את הקהילה שלהם. ההכנה לתפקיד תרמה לי רבות וקירבה אותי מאוד ליהדות". לדבריו, האתגר הגדול באמת היה בכלל פנימי: "הדבר הכי מאתגר היה למצוא בתוכי מקום לא שיפוטי שרואה ודואג לאחר ולקהילה בכל תחומי החיים, ללא שום אינטרס או סייג, ותמיד לשפוט אדם לקו זכות".
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
המחזה, מאת גבריאל בן-שמחון ז"ל (שהלך לעולמו ב-2024), עלה לראשונה ב-1980 בתיאטרון הבימה, והיה אירוע תרבותי חריג בנוף הישראלי. סלמה לא ראה את ההפקה המקורית, אך מודע למשקלה ההיסטורי: "שמעתי וקראתי פרסומים עליה וביקורת על כך שההפקה הייתה גרנדיוזית, מרובת משתתפים וססגונית. מאז לא השתנה הרבה, למרות שהתרבות של יהודי ארצות ערב הייתה מפוארת וידועה בשלל אומנויות". לדבריו, העיבוד החדש בתיאטרון דימונה מתייחס למורשת הזו "כאל נכס תרבותי יקר, והופך אותו לחומר גלם חי שמאפשר ליצור אמנות ייחודית, עכשווית ואנושית".
הקשר האישי של סלמה למרוקו עמוק. הוא ביקר בה לא פעם, והחוויות הותירו בו חותם: "התרשמתי מאוד מהכנסת האורחים שלהם, כמה הם לבביים ואנשים שמחים. הופתעתי מהכבוד הרב שהמוסלמים שם רוחשים ליהודי מרוקו". אחד הרגעים החזקים ביותר עבורו התרחש בבית כנסת במלאח: "מרגישים באבנים ובקירות שהייתה פה יהדות חזקה שהוציאה מתוכה צדיקים גדולים. התחושה הזו התחושה הזו גרמה לי להתגאות בזהותי. זו הייתה הפעם הראשונה בגולה שלא רק שלא הסתרתי את זהותי, אלא להפך – התגאיתי בה".
הדרך שלך בעולם המשחק התחילה בדרך לא שגרתית, רק אחרי שנפצעת קשה בשנות ה-20 שלך בתאונת אופנוע.
"לא יכלתי לצאת מהבית. חברתי דאז עבדה בהפקות קולנוע וטלוויזיה, ובפגישות שלה עם יוצרים היה לי תמיר מה לומד, עד שיום אחד היא ייעצה לי ללמוד משחק כי יש לי ראייה מיוחדת והבנת סיטואציה טובה. לא ראיתי במקצוע הזה עתיד כלכלי, ונסחפתי אחריי משפחתי לעולם האופנה והעסקים. אחרי התאונה, משהו השתנה. פתאום היה לי זמן לחשוב. אמרתי לעצמי, 'גם ככה אתה מושבת. תלמד טקסטים ותיגש לאודישנים ותראה לאן זה הולך'. התאונה גרמה לי להבין שהחיים הם 'וואן שוט אין ריפיט'. הכי חשוב למצוא את הייעוד ולחיות בתחושת סיפוק ועם כמה שפחות חרטה".
לדבריו, הבחירה להעלות את "מלך מרוקאי" דווקא בדימונה מעניקה להצגה שכבה נוספת של עומק. "ישנה מרירות שהמסורת העשירה והמפוארת עדיין נמצאת בשוליים ואינה מקבלת את המקום הראוי לה בתרבות הישראלית", הוא אומר, "רוב תושבי דימונה הם יוצאי צפון אפריקה וצאצאיהם, כך שזה מרגש ומאתגר להעלות את ההצגה הזו בעיר".
לפני כשנתיים, סלמה עצר הכול, והחליט לטוס למזרח הרחוק – בלי כרטיס עם תאריך חזור ארצה. "הייתי חייב לעצור את המרוץ, לטייל, לקרוא, סתם לרבוץ ולגלות את עצמי מחדש", הוא אומר, "עשיתי טרקים, התבודדתי בהרים המופלאים בצפון הודו, משם לסרי לנקה והחופים המדהימים שלה. יצאתי לדוג עם סירות דייג של מקומיים. חייתי בפשטות ובשמחה איתם ולמדתי לבשל חבל על הזמן".
אחרי כשנה וחצי מעבר לים, הגעגועים ליצור ולהופיע הכריעו אותו – והוא חזר לארץ. הפעם, כשהוא רגוע ונינוח הרבה יותר משהיה קודם. "הבנתי שאין לאן לרוץ ושהחיים הם כאן ועכשיו", הוא פותח את הלב. "היום אני מתייחס לתפקיד חדש כאילו זאת הפעם האחרונה שניתנה לי הזכות, ושלא תהיה לי עוד הזדמנות כזאת. אני עושה רק מה שאני אוהב ומתחבר אליו, ולא ממקום אחר כמו פרנסה או בשביל להישאר רלוונטי, מה שבעבר עשיתי לא מעט פעמים. אני פחות מודאג מהעתיד, ולא מצטער על העבר. זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהמסע הזה".
"מלך מרוקאי" תוצג בתיאטרון דימונה ביום שני הקרוב, ב-16 בפברואר וב-23 בפברואר.
