המחזה הזה מציג איבוד שליטה במציאות – ונותן לדביר בנדק להוכיח שהוא שחקן דרמה נהדר

עשור וקצת אחרי שעלה לראשונה בישראל, "האבא", מחזה פרי עטו של המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר, מוצג בימים אלו בתיאטרון הקאמרי בעיבוד בימתי-מקומי חדש, בקו-פרודוקציה עם תיאטרון אלעד – תיאטרון דרומי שעיקר פעילותו היא באילת וחבל אילות. העיבוד החדש בעצם ניגש לטקסט של פלר, שכבר זכה לאין-ספור עיבודים בלא מעט שפות, ומביא אותו מחדש לבמה ישראלית.

קודם כל, מילה טובה לתיאטראות הנ"ל על עצם שיתוף הפעולה. פעילות התיאטרון הדרומי, מעצם מיקומו הגיאוגרפי, חשופה בעיקר לתושבי הסביבה, וכעת, משההצגה עולה על בימת הקאמרי – בתיאטרון אלעד זוכים, ובצדק, בחשיפה רחבה יותר. לא מדובר בשיתוף פעולה על הנייר, אלא על חיבור של ממש, שמביא את התיאטראות לחבור מאחורי ומלפני הקלעים. וכך, לצד דביר בנדק בתפקיד הראשי, נמנים גם שחקני הבית של תיאטרון אלעד – גיא כהן-שלו ואדוה לוי – שמככבים בהצגה לצד מקביליהם מתל אביב.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• מיכל אמדורסקי על העבודה עם בתה במחזמר המדובר: "אני לא עושה לה הנחות"

• כוכב "לשחרר את שולי סאן", שהפך לסרט הישראלי הנצפה בכל הזמנים: "זה מטורף"

• הסרט החדש בכיכובה של סידני סוויני הוא טיפשי ומוגזם, אבל קל לזרום איתו וליהנות ממנו

סביר שגם מי שלא צפה בעיבוד הקודם, לפחות שמע על העיבוד הקולנועי שיצא בשנת 2020, "האב", שיצא בחלונות הזמן שהתירו את פתיחת בתי הקולנוע בשיא מגפת הקורונה. בסרט, אנתוני הופקינס מגלם את אנתוני, קשיש דמנטי שחרד מפינוי עתידי לדיור מוגן, ומתעקש לגור לבד חרף הניסיונות של ביתו, אן, (אוליביה קולמן) לשכנע אותו אחרת. להפתעת המבקרים, הקהל, וזלר עצמו – הסרט ההוא היה הצלחה גדולה מאוד, במיוחד ביחס לתקופה שבה הופץ. הוא הוקרן בפסטיבל סאנדאנס היוקרתי, זכה לביקורות משבחות, עשה מלא כסף יחסית לסרט אינדי, והגיע עד לאוסקר, עם זכיות לזלר בקטגוריית התסריט המעובד ולהופקינס בקטגוריית השחקן הראשי. הרגע ההוא, שהופקינס הוכרז כזוכה על פני צ'דוויק בוזמן המנוח, שהיה הפייבוריט לזכות על "הבלוז של מא רייני" של נטפליקס, היה אחת ההפתעות הגדולות של הטקס בשנים האחרונות.

מכאן, שהעיבוד הנוכחי ל"האבא" הוא יותר (לפחות בפרספקטיבה מסחרית) עיבוד בימתי לסרט ההוא מאשר עיבוד מחודש להצגה שכבר הועלתה בעבר. זה הימור גדול, שכן ההופעה של הופקינס היא טור-דה-פורס של משחק, ותפקיד שהפך מזוהה איתו כמעט כמו זה של חניבעל לקטר. הסרט כולו הוא תרגיל קולנועי מתעתע ומבריק במהות הזיכרון ותפקידו ביציבות התא המשפחתי. לנעליים הגדולות האלה נכנסים כעת הקאמרי ואלעד, והעיבוד שהם מציגים מפתיע בצניעותו, בטח ובטח ביחס לטקסט המפואר שהוא מתבסס עליו.

לכן, הבחירה להעלות את ההצגה על הבמה האינטימית של אולם 3 בקאמרי מפתיעה. משהו ברף הגבוה שהגרסאות הקודמות של הטקסט הזה הציבו צועק אולם גדול בהרבה, אבל ככל שההצגה מתקדמת, ניכר שזו הייתה בעצם החלטה נכונה. "האבא", שבמרכזה קשיש עם דמנציה שהולכת ומשתלטת עליו, היא בראש ובראשונה הצגה של טקסט ומשחק. אין בה פירוטכניקה, כוריאוגרפיה או תפאורה מנקרת עיניים, אבל כן יש בה מופת של כתיבה, שמתמקדת בגבר שהזיכרון בוגד בו, מחריב את גופו, נפשו ומשפחתו. זה טקסט שמדלג בצורה מפתיעה ומפחידה כאחד בין שברירי זיכרון – לפעמים מדויק, לפעמים מעוות – והגשתו על במה קטנה גורמת לקהל לחוות ממקור ראשון את הכיליון ההדרגתי שאוכל את הדמות הראשית (אנדרה, בגרסת הבמה). זאת חוויה שמקבילה לבוקס בבטן, והיא מציגה בצורה ישירה ולא מתנצלת את ההשלכות ההרסניות של המחלה האיומה הזאת.

כל השחקנים בהצגה, שכוללים גם את תמר דיסקין, דר רוזנבאום ועומר שמשוני, עושים עבודה מעולה. הם מספקים מעטפת תומכת (ומתריסה, לפעמים) לבנדק, שחוגג על הבמה דמות שבלחיצת כפתור עוברת מאבא חביב לאבא מטריד, מגבר שרמנטי לגבר פסיכוטי ומאיש מעורר הערצה לאיש מעורר רחמים. הטקסט של זלר לוקח את אנדרה במסדרונות בלתי נראים של תודעה מנותצת, ובנדק מנווט בהם היטב ובאמינות מוחלטת.

הקהל אוהב אותו, את בנדק, וזה ניכר. השחקן המצליח, שמוכר לכל בית גם בזכות תפקידו הטלוויזיוני ב"סברי מרנן", מעלה בקהל חיוך מיד עם עלייתו לבמה – אבל חשוב לזכור שלא מדובר בדמות קומית בשום צורה. ומכאן, שדמות רבת-פנים כמו אנדרה היא חרב פיפיות עבור שחקן כמו בנדק: נדמה שלא משנה מה יגיד, הקהל יצחק ויפרש את הרפליקות שלו כהומוריסטיות. אבל דמנציה איננה מצחיקה, והפער בין בלבול קומי ובין חוסר אוריינטציה שנובעת ממחלה חשוכת-מרפא הוא דרמטי. לכן, לוקח זמן להצגה למצוא את הטון המדויק שלה, ולקהל להבין שלא מדובר בקומדיה של טעויות, אלא בתצוגה חסרת רחמים על איבוד שליטה במציאות. וכשזה קורה, והטקסט החד-פעמי של פלר מתיישב נכון אצל הקהל, ואז ההצגה מגיעה למקומות הנכונים – והמרתקים באמת – אליהם היא שואפת.