"במלחמה, הדרישה להמשיך כרגיל שוחקת": המחזה שעוסק באלו שנשארים מאחור

כשמלחמת "חרבות ברזל" פרצה ב-7 באוקטובר 2023, שחר ברקוביץ' נשארה לבד בבית, בעוד בן זוגה, אמנון, נשלח למילואים. בתוך המציאות הקורסת, היא החלה לכתוב. מילים, רגשות, תחושות – כל מה שעבר עליה באותם ימים קשים. "הסיפורים הקטנים שקורים בבית, גם הם חלק מההיסטוריה שצריך לספר", היא מספרת בריאיון לרשת 13 לרגל עלייתו לבמה בימים שלישי ורביעי השבוע בתיאטרון הבית שביפו של המחזה "חזיתות", אותו יצרה יחד עם גלעד חן.

לדבריה, "חזיתות", יצירה על זוגיות בזמן מלחמה מתמשכת, רוצה לשים זרקור על בת הזוג שנשארת מאחור, על מי שנלחמת על הבית, בעוד בן הזוג נלחם בחזית. זה לא עוד סיפור על לוחמים – זה סיפור על מי שמחכה להם, על התמודדות שלא זוכה לעיתים קרובות לביטוי ציבורי. "אני לא יכולה לספר את הסיפור של מי שנפגעו בדרום או של החטופים, אלא רק את הסיפור שלי", היא אומרת. "המלחמה פגשה אותי כשבן הזוג שלי נשלח למילואים בבוקר 7 באוקטובר, ונשארתי לבד. השנה הראשונה למלחמה הייתה הארוכה בחיי. ימים שלמים עברו כשחיכיתי להודעה. חייתי בין סבב לסבב, בין משימה למשימה".

הרעיון להצגה נולד בתחילת המלחמה, בעקבות קול קורא של מועצת הפיס לאמנות ולתרבות שנקרא "תגובה נגדית", המחפש לתמוך בהפקות חדשות בנושא המלחמה. "הרגשתי שאחרי מספר שנים של חברות אישית ומקצועית בהן שחר ואני יוצרים יחד בקונסטלציות שונות, מתחשק לי שסוף-סוף נשתף פעולה כבמאים וכיוצרים, ושנעבוד על הצגה משותפת של שנינו", מספר גלעד. "עיבוד חווית הלחימה האישית שלי ושל המחלקה שלי היה נושא די מרכזי ביצירות קודמות שלי, ואחריהן הרגשתי שזה נושא שאני סוף-סוף יכול להניח לו כדי לתת מקום לחקירת נושאים חדשים. ככל שהמלחמה נמשכה, הרגשתי פחות רצון לגעת בזה, בעוד ששחר דווקא חוותה את ההפך".

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• סדרות האנימציה למבוגרים חזרו ללב התודעה - למה דווקא עכשיו?

• זה אחד הסרטים הכי מצליחים של נטפליקס אי פעם. מאיפה לעזאזל הוא הגיע?

• כוכבי "הנוסע השמיני" מספרים: "זה היה דוחה ומזעזע – לא הצלחנו שלא לצחוק"

לילות חסרי שינה

גלעד, שחזר לאחרונה עם בן זוגו מנסיעה ארוכה בחו"ל, מתאר אומר כי העובדה שהשניים 'פספסו' את המערכה מול איראן נתנה להם תחושה "שהכול כאן תקוע או בנסיגה מאז", כדבריו. תחושת הקיפאון שהוא חווה מצאה את דרכה אל תוך היצירה: "רצינו להביא לבמה את השהייה הזאת, את רגעי המעבר הפתאומיים בין מצבי קיצון לשגרה – כמו לשתות קפה מיד אחרי אזעקה ולהמשיך לעבוד. בעיניי זה מאוד ישראלי וגם מאוד אישי. הדרישה 'להמשיך כרגיל' שוחקת ומטרללת את המערכות, כי שום דבר בעצם לא כרגיל".

זו לא הפעם הראשונה שבה חן עיבד לבמה את חוויות הלחימה שלו במבצע "צוק איתן", כשעשה זאת בעבר עם ההצגות "אתחול" ו"מקלט 632". הפעם, הוא מגיע ממקום אחר: "לאחר כמה שבועות של לחימה רציפה ב'צוק איתן', יצאנו הביתה לאפטר של כמה שעות. לא אשכח את המבט של אמא שלי כשהיא פתחה לי את הדלת. הרגשתי שעליי אמנם עברה תקופה ארוכה ומאוד מבלבלת, אבל ראיתי איך המצב השפיעה עליה עמוקות, ראיתי בעיניה את הלילות חסרי השינה ומה זאת דאגה של אמא שמגדלת במשך חיים שלמים ילד, ופתאום היא נתונה לכזה מצב קיצוני של חוסר שליטה או ודאות לשלומו".

הרגשת שהניגודיות הזו מקשה עליך?
"אחרי אותו ערב, היה לי ממש קשה לחזור להמשך הלחימה, בכלל לא שיערתי לעצמי כמה זה שאני שם משפיע על האהובים בחיי, איזה מחיר משלמים בעורף. הרגשתי שלי, כלוחם בעזה, היה יותר קל משהיה לאמא שלי או לאחותי באותו זמן בעורף. באותה תקופה, באיזשהו מקום זה הגן עלינו ומיקד אותנו. באותם ימים בעורף המצב היה שונה לגמרי, אנשים לא זזו מהחדשות וקיבלו כמויות מידע לא מווסתות – זה הרגיש שהזמן עבורן התנהל בספרה אחרת, והניתוק או הפער הזה היה קשה".

"מותר לי לשמוח"

תחילה, החיבור ביניהם לא עבד במיוחד. "היה שלב ארוך מאוד במהלך העבודה שנורא התנגדתי ליצירה", מודה גלעד. "עיבוד חווית הלחימה האישית שלי היה נושא די מרכזי ביצירות שלי בשנים האחרונות, ואחרי 'אתחול' ו'מקלט 634', הרגשתי שזה נושא שאני סוף-סוף יכול להניח לו". שחר חוותה דברים דומים, אבל מהצד השני של הזוגיות: "תוך כדי המלחמה, הבנתי כמה הפערים גדולים בין מה שאני חווה בעורף ובין מה שבן הזוג שלי חווה בחזית. שנה לתוך המלחמה, הוא השמיע לי שיר נהדר ששמע ברדיו לראשונה –'לצאת מדיכאון' של יגל אושרי. לעולם לא אבין איך זה להיות עם אפוד וקסדה על האמר בנסיעה מבצעית".

גלעד רואה בכך צורך מערכתי. "יש לי דוד שעד היום לא 'חזר' ממלחמת יום הכיפורים. הוא אמנם נשאר בחיים בגופו, אבל הוא עדיין כל כולו שם, יום-יום", הוא מספר. "זו תהיה התגשמות של חלום אם בסיום כל סבב לחימה יקדישו יום לעיבוד משותף של חווית הלחימה, זוגות-זוגות – חזית ועורף, לשבת לשיח על שתי החזיתות: זו שבשדה הקרב וזו שבבית".

ההצגה עתידה לעלות בדיוק כשבן זוגה של שחר והפלוגה שלו יסיימו סבב לחימה, וכל חברי הפלוגה, יחד עם בנות הזוג שלהם, יגיעו לבכורה. "זה לא החלום האוטופי שלי – אני מייחלת שהמלחמה תיגמר ושכולם יחזרו הביתה, אבל מותר לי לשמוח ברגע כזה", היא אומרת. "עד שבאמת כולם ייכנסו לאולם, אני לא יכולה להאמין שבאמת זה קורה. עבורי, זה רגע קוסמי".

לדבריה, היא ממשיכה להוסיף חומרים להצגה, גם כשהיא נמצאת רגע לפני עלייה לבמה, "כי המציאות ממשיכה להפתיע ולהיכתב". היא מספרת כיצד מראה הפרשנות של השחקנים למחזה שכתבה משפר את הרגשתה: "פתאום הרגשתי פחות בדידות, והבנתי שאני יכולה לעבד את החוויות שעברתי ביחד". גלעד מסכים איתה: "זו הייתה חוויה מרפאה ונעימה. הרגשתי שאני יכול להתרחק מהפוזיציה של 'מי שהיה בחזית' ולשרת את נקודת המבט של שחר".