יידישע מאמע: חנה לסלאו מצחיקה גם ביידיש

יחסים בין הורים לילדים בוגרים זה נושא מורכב וטעון. זה אף פעם לא פשוט, יש לא מעט משחקי האשמות, ומעט מאוד לקיחת אחריות – של שני הצדדים. במקרה של בטי גרינשטיין (חנה לסלאו), ובנה היחיד סיימון גרין (אמיתי קידר) המצב אפילו קשה מהרגיל. היא אמא יהודיה קלאסית שבמסווה של אהבה ודאגה, חוטאת בביטול עצמי טוטאלי, שתלטנות, ביקורתיות וירידה לכל פרט בחייו של בנה. כנראה שעבורה, גם אם הוא בן 45, ועורך דין מוכר ומצליח בעיר ניו יורק, הוא עדיין ילד קטן שלא בהכרח כשיר לקבל החלטות בעצמו. היא נחרדת כשהיא מגלה בעקיפין שהוא הולך לפסיכיאטר (ישראל טרייסטמן) ולא מוכנה לקבל בשום פנים ואופן את העובדה שהוא עומד להינשא ל"שיקסע" ג'סיקה (הילית דייטש שני), למרות שזו משקיעה מאמצים ניכרים בלהתחבב עליה.

להצגה "אדיפוס שמדיפוס", מחזה מקורי בהשראת "סיפורי ניו יורק" של וודי אלן ו"מה מעיק על פורטנוי?" של פיליפ רות, שמציג בתאטרון היידישפיל בבימוי דפנה זילברג, נכנסתי עם לא מעט חששות. בכל זאת, אינני דוברת יידיש, להוציא כמה ביטויים שמוכרים לכולנו. אך מהר מאוד גיליתי שהתאטרון ששם לו למטרה לשמר ולהנגיש את השפה והתרבות היידית לקהל הישראלי עושה זו בהצלחה מרובה. חוץ מהכתוביות העבריות שמופיעות מעל הבמה סימולטנית לדיבור, ההצגה משלבת בין עברית ליידיש. המעבר ביניהן מרגיש טבעי ולא מאולץ, ומותאם לדמויות. פה ושם אמנם, ברגעי המעבר בין השפות, קורה שמספר מילים אינן מתורגמות, אך זה עדיין לא גורע מהקסם שכן הן נשארות בגדר מעין חידה ליודעי דבר בלבד.

לסלאו, ששפת אמה היא יידיש, מתפוצצת על הבמה בכשרון ואנרגיה כמו שרק היא יודעת ומצחיקה מאוד. היא ליהוק מושלם לתפקיד בטי, האם שפשוט לא מניחה לבנה ובטוחה שהיא תמיד, אבל תמיד צודקת.

בהצגה יש קצת יותר מדי שלבים ויותר מדי דמויות, מה שהתיש מעט בשלב מסוים, אך היא מלאה ברגעים מלאי חן והומור כמו טקס גירוש השדים אליו נקלע סיימון הסקפטי מתוך ייאוש לאחר שאמו שנעלמה מופיעה מחדש כשהיא מרחפת מעל הסנטרל פארק, השיחות של סיימון עם הפסיכיאטר וכמובן המונולוגים של לסלאו. מדובר בהצגה מבדרת, קלילה, ובסיפור אבסורדי שעדיין, מעורר כל כך הרבה הזדהות. וגם אם אתם חוששים מהיידיש, עוד תתאהבו בה עד סוף ההצגה, ואולי אפילו תלמדו כמה מילים חדשות.