לא לציניקנים: המחזמר "פשוט לאהוב" הוא מסע נוסטלגי מתקתק

"ולך יש חלומות לפתוח מסעדה קטנה. כמו בתל אביב הישנה. לשבת עם סופרים ואנשים עוברים. ולהחליף מילים על מה יהיה ואיך קרה" השיר של קרן פלס ממנו לקוח הקטע הזה כמובן לא מופיע במחזמר החדש של התאטרון הקאמרי "פשוט לאהוב" המבוסס על שיריו של אריק איינשטיין ו"חבריו", כפי שמופיע בתוכנייה. אבל כשחזרתי הביתה אחרי שצפיתי במחזמר, בין "מה שיותר כחול יותר עמוק" ו"אל תוותרי עליי", התנגן בראשי גם השיר ההוא של פלס ובעיקר השורה הנזכרת מעלה. כנראה, כי זאת תמצית החוויה שאתה מקבל מהמחזמר הזה, מסע נעים לזיכרון ישראלי אוטופי שמשאיר בפה טעם מתוק של ופלים מצופים מהשק"ם וזיקוקים של יום העצמאות בלב.

קרדיט צילום: רונן אקרמן

אך למרות ההרגשה הנעימה שיוצר המחזמר, העלילה השטחית לא מצליחה להמריא ודומה באופן שקשה להתעלם ממנו לזאת של הקלאסיקה האמריקאית "שיער". הסיפור מתרחש בשנות ה-60 -ה-70 בתל אביב הנאיבית. עקיבא (עוז זהבי) הוא גבר צעיר ופוחז שמונע מערכים ליברליים של חופש (משהו בין ברגר לקלוד) ומתאהב ברחל (אליאנה תדהר), בת עשירים בורגנית ומעונבת (שילה קלאסית). סיפור אהבתם מתגבר על מכשולים של פערי מעמדות שברקע מצד אחד מלחמות ויטנאם, סליחה, ישראל, והאנשים בחייהם של בני הזוג שמתעקשים להעיב על השמחה. חבורתו הבוהמיינית וחובבת הסמים של ברגר, סליחה של עקיבא, שרואים ברחל סנובית מתנשאת מסביון, והוריה של שילה, סליחה של רחל שרואים בעקיבא צעיר פרוע ו"חשישניק" ומתנגדים כאמור לקשר בין השניים.

עוד ברשת תרבות ובידור:

דנה אינטרנשיונל עם סינגל חדש: רותי

וין דיזל חושף את ביתה הקטנה של גל גדות

מה חשבנו על המופע של נתן גושן?

אך על מה שהולך לאיבוד בעלילה בינונית וטקסטים רדודים, מפצה המיוזיקל הכל כך ישראלי, בריקודים סוערים, הומור חינני, שחקנים כובשים וקלאסיקות מוזיקליות שתמיד נעים לשמוע. "פשוט לאהוב" מצליח לדלג בקלילות על מכשול צוות ההווי בבית מלון בטבריה שעושה קאברים סחיים לשירים שכולם אוהבים, אבל לא פעם נופל למשבצת של צעירי תל אביב ב"לא כולל שירות" בעיקר בשיר "מה איתי" (הכי שיר גוטליב וטל מוסרי). אך האמת היא שאולי גם הפעם לא מדובר בחיסרון אלא בעוד נדבך נוסטלגי. מכל השירים והריקודים, בלטו שני נאמברים שהצליחו לרגש בעוצמתם. השחקנית הצעירה דר רוזנבאום המגלמת את רונה המאוהבת בעקיבא, מצליחה לצמרר בקול שבור עם קאבר עוצמתי ל"אצלי הכל בסדר" של ג'וזי כץ. כשעקיבא נלקח למלחמה, תדהר מתחילה לשיר את "אחכה לך" המופלא של הנשמות הטהורות, כאשר שחקניות המשנה מצטרפות אליה לנאמבר מרטיט ומלא בכח נשי.

למרות שהשיר "אינך יכולה" מתנגן יותר מדי פעמים, תדהר וזהבי מצליחים להקסים את הקהל, סיפור אהבתם, גם אם חסר עומק או תשוקה אמיתית, עובד על הבמה ומספק רגעים רומנטיים קיטשיים שעושים נעים בלב. כדאי גם לציין את שחקני המשנה אדי טרמין ועידית טפרסון המשחקים את הוריה של תדהר ממלאים את הבמה ברגעים קומיים ראויים, דוד שאול חמוד ביותר כשהוא מגלם את המזרחי התורן והמודע לעצמו למרות שחסרה אמירה רצינית על היחסים בין האשכנזים למזרחים בישראל של אז. כאמור, רוזנבאום הלא מוכרת מפגינה כריזמה מפתיעה וחן אמסלמי, שכזה. גם חברי הלהקה מצליחים להבריק בנאמברים משמחים. בלטה מביניהם, רוני מרחבי הייחודית שמאד מסקרן יהיה לראות אותה לראשונה בתפקיד ראשי על הבמה במיוזקל "היירספריי" שייצא בקרוב.

למרות שאליאנה נוגעת ללב וזהבי כריזמטי וסקסי, מי שבאמת גונבת את ההצגה ובולטת מעל כולם היא עבודת הוידאו ארט המשובחת. כמו בהצגות רבות אחרות, הטרנד העכשווי בתאטרון של וידאו ארט כמשלים תפאורה מעודכן מיושם גם כאן בצורה מעוררת השראה. הוידאו ארט מעורר ההתפעלות הוא מסע רב רבדים הנמשך לאורך כל המחזמר. בתחילתו הוא מסע נוסטלגי של קטעי ארכיון וכותרות עיתונים לישראל של שנות ה-60 וה-70, ממש כאילו נכנסנו למעלית הזמן בתוך האלבומים שיצאו עם חגיגות היובל לישראל. ובהמשך הוא מסע פנימי החושף בכנות את רגשותיהם האמיתיים של הגיבורים.

קשה שלא להתאהב בניסיון החשוב של "פשוט לאהוב" לייצר מיוזקל ישראלי, רומנטי וססגוני שלוקח את הגרנדיוזיות והצבעוניות של ברודווי אל הרחוב התל אביבי של אז וכל זה על הבמה התל אביבית העכשווית. אך נדמה שבעוד הניסיון ראוי להערכה, הביצוע עצמו משדר משהו בלתי זכיר ושטוח. את הקסם שבו, ייראו רק אותם חובבי נוסטלגיה מקומית שיצליחו להתגבר על הציניות, ממש כמו כותב שורות אלה. כמו השירים היפהפיים של איינשטיין ו"חבריו" עליהם נשען, נדמה ש"פשוט לאהוב" הוא אסופה מפוזרת של כל מיני דברים, כמו שירים בדיסק אוסף ישראלי, "המיטב" אם תרצו. המחזמר לא מצליח להתגבש לרעיון אחד, לדיון אחד ולמוסר השכל מקורי שיילך הביתה עם הצופים. מה שכן, לפחות השירים ימשיכו להתנגן אצלנו בראש. גם אם התוצאה אינה פורצת דרך, הרעיון של מחזמר ישראלי המורכב מהשירים שבנו את פסקול חיינו הוא חשוב ומעניין. אולי זאת לא הפעם, אבל יום אחד אני ואתה נשנה את העולם.