פילומנה: יצירה שמצליחה להצחיק, לרגש ולעורר מחשבה
לימור גולדשטיין ונתן דטנר מפליאים במשחק משובח ומפיחים חיים חדשים במחזה האיטלקי המפורסם
ביום שני עלתה בתאטרון הבימה הצגת הבכורה של "פילומנה", מחזהו המפורסם ביותר של המחזאי האיטלקי אדוארדו דה פיליפו, בנוסח עברי ובבימוי של רוני פינקוביץ'.
במרכז הקומדיה דמותה של פילומנה מרטורנו (לימור גולדשטיין), זונה לשעבר שחיה בזוגיות ללא נישואין כבר 25 שנים עם דון דומיניקו סוריאנו (נתן דטנר). כשהיא מגלה שהוא עומד להתחתן עם אחרת, היא מביימת את גסיסתה ומשכנעת אותו להינשא לה. הוא מתפתה רק כדי לגלות שהכל היה מזימה מתוכננת. פילומנה מקווה להעניק כך משפחה ומעמד חוקי לשלושת בניה הבוגרים, שכדי לתמוך בהם גנבה מדומיניקו כל השנים, מבלי שהוא יודע דבר אודותם. לפי דברי הבמאי בתכנייה, המחזה נכתב זמן קצר לאחר שילדים לא חוקיים זכו להכרה ממסדית באיטליה, ועדיין מעמדם היה נחות והם סבלו מהתנכלויות אכזריות.
המחזה נפתח בסערה. פילומנה ודומניקו בריב אימתני על הבמה, רגע לאחר שגילה כי זייפה את מחלתה. דומניקו מטיח האשמות בפילומנה ומאיים באלימות, והיא מצדה, לא נשארת שותקת לזמן רב. הקונפליקט שנגלה בסצינה הפותחת ומוביל את המחזה כולו נובע מהמניעים הסותרים של השניים שמביאים להתנגשות בין הנשי והגברי במחזה. פילומנה מונעת מיצר הישרדות. היא באה מרקע של עוני ומצוקה ומעולם לא קיבלה מעמד רשמי בביתו של דומניקו. כך היא נשארה אישה פשוטה, עם חכמת רחוב, שגונבת ונאלצת להסתיר במשך שנים את האמת וגם את רגשותיה (דומניקו מטיח בה שמעולם לא ראה אותה בוכה ומכאן שאין לה רגשות).
דומניקו לעומתה, מונע מתוך דאגה לכבודו, לשמו ולמעמדו. גם כשהוא מרגיש עלבון ובגידה, הם נובעים מאגו פגוע ומחוסר המוכנות שלו לקבל פגיעה במעמדו ולהכיר בפילומנה כשווה לו, והוא מטיח בה שהיא זונה. היא מדברת על צחוקו היהיר שליווה אותו כל חייו ומודיעה לו שלא יצחק אותו יותר. כמו בכל ריב, שני הצדדים לא באמת מקשיבים אחד לשני. כל אחד בעולמו, בכעסו ובמה שמניע אותו.
ההבדל ביניהם בא לידי ביטוי גם בחשיבות שהם מעניקים לכוחן של מילים. פילומנה, למודת הסבל אומרת רק דברים אליהם היא מתכוונת, ואילו דומניקו "בזבזן" יותר במילותיו. היא מזהירה אותו שלא יישבע לשווא ומבהירה שבניגוד אליו היא מקיימת את האיומים שלה.
ההצגה נעה בין הקומי לרציני. כשפילומנה מרגישה מובסת וחושפת בפני בניה את זהותה כאמם, את עברה ואת נסיבות חייה הטרגיות, והם מקבלים אותה ומעניקים לה גאולה, מדובר ברגע אנושי ומרגש. כזה הוא גם הרגע בו היא אומרת לדומניקו ולעורך דינו שהחוק נוסח ע"י החזקים ונועד להגן עליהם. ואכן, היא לא משיגה את מבוקשה באמצעות החוק אלא ע"י מניפולציה אישית, וידוי וחכמת הרחוב שמאפיינת אותה. היא פועלת לפי החוק הפנימי שלה. בסוף ההצגה נראה שדומניקו סוף סוף מתבגר ומתפכח, הוא זונח את המאהבת הצעירה ואת הכמיהה לימי נעוריו שמהדהדת במהלך המחזה, ואומר שעכשיו התור של הבנים להיות צעירים.
דטנר וגולדשטיין מפליאים במשחק (ודטנר גם מפגין ביצועי שירה מרהיבים בסצינה מסוימת), וגם שחקני המשנה מלאים בחן וברגעים קומיים - בעיקר רבקה גור בתפקיד רוסאליה, דניאל סבג בתפקיד מיקלה ושפי מרציאנו בתפקיד אומברטו. גם התפאורה בעיצובה של אלכסנדרה נרדי, הבנויה בשכבות ונותנת אשליה של בית נפוליטני אמיתי עם מרפסת הפונה אל הרחוב מוסיף רבות לאווירה.
חלק מהסצינות אמנם מתארכות מעט יתר על המידה, והמעבר מהקונפליקט המתמשך והמסתרבל לבין סיום ההצגה המסמל את האיחוד המחודש והסוף השמח הוא מעט חד מדי, אך אלו נקודות ביקורת קטנות לעומת היצירה הכוללת שמצליחה להצחיק, לרגש ולעורר מחשבה.