בלתי נשכח: המחזה הקלאסי התחדש בעיבוד עוצמתי ומטלטל שמתגמל את הצופים

קרן מור מוכיחה ב"חשמלית ושמה תשוקה" שהיא מהשחקניות הגדולות של זמננו – אבל היא לא הסיבה היחידה שהעיבוד החדש של תיאטרון הקאמרי עובד. הבימוי הנועז, המעטפת המוזיקלית המדויקת ותצוגות המשחק המרשימות של הקאסט כולו, מביאות את מחזהו האגדי של טנסי וויליאמס לגעת בעצבים החשופים של הצופים, להציב בפניהם מראה חדה – ולהעניק להם חוויה מסעירה במיוחד

קרן מור ואסף פרי ב"חשמלית ושמה תשוקה"
קרן מור ואסף פרי ב"חשמלית ושמה תשוקה" | צילום: משה צ'יטיאת

על אף שחלפו כמעט 80 שנה מאז עלה לראשונה לבמה, "חשמלית ושמה תשוקה", מחזהו הקלאסי של טנסי וויליאמס (שלאחר צאתו ב-1947, זכה עליו בפרס הפוליצר היוקרתי), ממשיך לרתק קהלים בזכות הדמויות הגדולות מהחיים שבו, העיסוק ברבדים האפלים של הנפש האנושית, והמתח הבלתי פוסק בין עדינות, שקר, אלימות ושיגעון.

בימים אלו מוצגת על במות תיאטרון הקאמרי עיבוד חדש למחזה, שלוקח את הטקסט הקלאסי ומגיש אותו לקהל בפרשנות אמיצה ואינטנסיבית, כזו שלא מותירה אף צופה אדיש.

עלילת המחזה מתמקדת בבלאנש דובואה, מורה לספרות שמגיעה לבית אחותה סטלה בניו אורלינס לאחר שאיבדה את אחוזת המשפחה. בלאנש נושאת עימה מטען כבד של סודות, פגיעות והכחשות. שם, היא פוגשת את בעלה של אחותה, סטנלי קובלסקי – דמות וולגרית, כוחנית ובלתי מתפשרת. העימות ביניהם, בין עולמות שונים של תרבות ומעמד, הופך בהדרגה לקרב הישרדות נפשי ופיזי שתוצאותיו הרסניות.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

"חשמלית ושמה תשוקה"
מעורר מחשבה. "חשמלית ושמה תשוקה" | צילום: משה צ'יטיאת

במרכז ההפקה החדשה ניצבת קרן מור, שמגלמת את בלאנש בתצוגת משחק שמזכירה פעם נוספת שהיא אחת השחקניות האגדיות של זמננו. היא יודעת לנוע בעדינות בין רגעי התנשאות, פגיעות והזייתיות, ולחשוף את הטירוף שמתפרץ מתוך בלאנש מבלי להפוך אותה לקריקטורה. היא טוטאלית בכל נים וניואנס, שולטת בקצב, בנשימה ובמבט, ושואבת את הצופה לתוך עולמה, כולל גם, לעיתים, חשיפה פיזית של גופה – אך בצורה מעודנת וקטנה יותר, בהשוואה לתפקיד של יוקסטה שביצעה לאחרונה במחזה "אדיפוס", למשל.

מולה, בתפקיד סטנלי, עומד אסף פרי בליהוק מדויק ומוצלח במיוחד. פרי מביא איתו לדמות, שהתפרסמה בעיבוד הקולנועי האגדי בזכות גילומו של מרלון ברנדו האגדי) אנרגיה רותחת, קול רועם ונוכחות שמאיימת להשתלט על הבמה כולה. הצעקות המפחידות שלו (כולל זעקות ה"סטלה!!!" המפורסמות), ההתפרצויות, המבט המאיים – כל אלו יוצרים דמות גברית כוחנית ואגרסיבית שמערערת ומטרידה לא רק את בלאנש, אלא גם את הקהל.

שאר הקאסט, מצעירים ועד בוגרים, עושה עבודה נהדרת ותומך בדמויות הראשיות: אנסטסיה פיין מעניקה חום ועדינות לסטלה הכנועה, ומצליחה לגרום ללב הצופה לצאת אליה, על אף בחירותיה המתסכלות של דמותה. דודו ניב בתפקיד מיץ' מצליח לגלם דמות חמה ואנושית, שמספקת רגעי נשימה ותמימות בתוך המתח והדרמה העזה. שאר השחקנים התומכים נפלאים גם הם, ומגלמים את דמויותיהם ברגישות, בדיוק ובכישרון רב.

קרן מור ב"חשמלית ושמה תשוקה"
טוטאלית ושואבת את הצופה לתוך עולמה. קרן מור ב"חשמלית ושמה תשוקה" | צילום: משה צ'יטיאת

אלמנט מרשים במיוחד בפרשנות של הבמאית שיר גולדברג והמתרגם אלי ביז'אווי ל"חשמלית" הוא השילוב של מוזיקה חיה: המוזיקאי יואב צרפתי נוכח על הבמה לכל אורך ההצגה, מוקף בכלי נגינה, והוא מספק לבדו את הפסקול להצגה כולה בזמן אמת, וגם את האפקטים הקוליים של החשמלית שעל שמה קרוי המחזה. הבחירה הזו יוצרת אינטימיות וחיות יוצאת דופן למתרחש – כל צליל נולד לנגד עיני הצופים. נוסף על כך, ההפקה כוללת גם כמה נאמברים מוזיקליים מפתיעים בהשתתפות הקאסט (כולל ביצוע מפתיע של שיר מתוך "ספר הג'ונגל"). כל השחקנים מתגלים כזמרים פנומנליים, מה שמעשיר עוד יותר את החוויה.

האמצעים האמנותיים הנוספים ראויים לציון גם הם. ההשקעה בתלבושות ובתפאורה ניכרת, וכוללת כמה בחירות נועזות ומעניינות, המובילה שבהן היא שימוש במצלמה שמצלמת בזמן אמת את הבמה ומקרינה דימויים על הקירות – בחירה מעניינת ומעוררת מחשבה. עיצוב הדירה של סטנלי וסטלה עושה שימוש נכון במרחב, ומעניק להצגה תחושה קלסטרופובית ומנכרת מאוד. כך נבנה עולם מציאותי וחלומי בעת ובעונה אחת, שמשקף היטב את חווייתה המתפוררת של בלאנש – אישה שגבולות המציאות שלה הולכים ומתערערים.

ההפקה החדשה של "חשמלית ושמה תשוקה" היא אינה תיאטרון קליל או בידורי: היא מציבה בפני הצופה מראה חדה ומעמתת אותו עם סוגיות של אלימות, מיניות, שבריריות נפשית והרס עצמי. זהו תיאטרון למיטיבי לכת – דרמה כבדה, עוצמתית ומטלטלת – אך עבור מי שמוכן להיכנס לעולם הזה, החוויה מתגמלת ומסעירה. קרן מור ואסף פרי מספקים שתי הופעות מרשימות, מטלטלות ובלתי נשכחות, והמעטפת המוזיקלית (הפסקול הולחן על ידי ליאור רונן), הוויזואלית והבימוי המדויק משלימים יצירה שמצליחה לגעת בעצבים החשופים של המחזה המוכר.