"זגזגתי בין לחימה לשייקספיר": המילואימניק שהפך את המלחמה לקומדיה מוזיקלית

כשמתן לוי, יוצא סיירת נח"ל, הגיע לחזרות להצגות שונות בסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים, הוא היה חוזר ממש בשבוע האחרון של ההרצה שלהן מסבבי מילואים בעזה ובצפון. "זגזגתי בין לחימה לשייקספיר – בחוץ מלחמה, ובחדרי החזרות מתעסקים בכל מה שלא קשור אליה", הוא מספר. "כולנו הרגשנו מוזר, אולי אפילו אשמה מסוימת בלהיות אמנים בתקופה כזאת".

אבל לוי, שעשה יותר מ-150 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר ושיחזור לסבב נוסף בעזה בחודש הבא ("כן, זה עדיין קורה"), החליט להפוך את הבלבול הזה ליצירה. התוצאה היא "סוף תרנגול", קומדיה מוזיקלית על ארבעה מילואימניקים בחזית שתעלה בפסטיבל היהודי-ישראלי לאמנויות הבמה ה-10 בבית מזיא לתיאטרון בירושלים ביום ראשון הקרוב, ושיתקיים עד 27 בנובמבר.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• "מרשעת" הפך לסנסציה עולמית – ההמשך המאכזב שלו אפילו לא מתקרב לרמתו

• "אולי חציתי גבול עם הגורל": המחנך שמספר על ההצגה שיצר לאחר מות תלמידו

• "מאחלת לעצמי ליהנות מהרגע": עומר מושקוביץ על ההיריון, המגורים ביוון והחלום הבינלאומי

שבת השחורה תפסה את מתן ממש אחרי פרידה ממערכת יחסים ארוכה, בתחילת שנת הלימודים האחרונה שלו. "איזו הצדקה יש לאמנות שלא מתעסקת במלחמה שעדיין מתקיימת?", הוא שואל. "איך עושים קומדיה כשיש חטופים, הרוגים וכל כך הרבה פצועים? התנחמתי בכך שלפחות אני מצליח לתרום בשטח".

לדבריו, היה זה התיאטרון שהציל אותו. "דרך עשייה - שינוני טקסטים, חזרות ועמידה על במה - הצלחתי קצת לשכוח את החוויות שעברתי", הוא מספר לרשת 13 לרגל עליית ההצגה. "התיאטרון עצמו הוא אמצעי למפגש אנושי בין שחקנים וקהל, חלל שמאפשר הפוגה של שעה ומעלה מהחרדות, מהעצב ומהפחד שכולנו חווינו באותה שעה. זה יכול להישמע אפילו הכרחי, לא? אסקפיזם זו לא מילה גסה".

היומן שהפך להצגה

מתן רצה להביא לבמה את חווית המלחמה, לפחות מנקודת המבט שלו. "זה געש בי. לקחתי יומן ותיעדתי כל יום", הוא מפרט. "להיות עם הצוות המקורי שלי מתקופת הסדיר בקו החזית זה לחזור להיות קצת בן 18. עברנו יחד חוויות שהפכו אותנו לבלתי נפרדים, שלא נשכח לעולם, לשמחתי ולצערי".

השחקנים בהצגה הם גם שותפים יוצרים, כולם מכירים מניסן נתיב ירושלים: ארד גכטמן ("יצא מציר נצרים עבור החזרות, המפקדים שלו פרגנו לו"), בן כיתתו אריאל אליאסי ("רקדן בצ'אטה מקצועי") ואיתי סלהוב, שכתב איתו את המוזיקה להצגה. "כולנו שירתנו בקרבי. הרבה יותר קל ליצור הצגה בנושא שלכולנו יש בו שפה משותפת על איך זה מרגיש להיות בשטח, להוריד נעליים אחרי כמה ימים, לרעוד מקור בשק"ש, לאכול כמה חודשים שימורים ולפחד להיות ה'הותר לפרסום' הבא".

בהצגה, מתן מגלם את "בנדה" הלוחמני והדרוך: "הוא פוחד מאוד מלהיות חסר אונים ו'להיתפס עם המכנסיים למטה', לכן הוא עצבני וחסר סבלנות". הוא הוסיף: "אני חושב שבאיזשהו מקום, כל הדמויות מבוססות עליי ועל התחושות שצפו בי אז. לעומת כל השאר, 'בנדה' הכי קרוב לפצע שעוד נשאר בי".

בתחילת הלחימה, הוא מספר, הוא דאג לראות את סרטוני הזוועות של הטבח כדי להבין לאן הוא נכנס. "זה שיבש אותי", הוא מתוודה, "אני זוכר שלא הייתי ישן בלילה. הייתי מקפיץ את עצמי ואת החברים שלי, ובשלב מסוים כמעט הכריזו עליי כלא כשיר".

הוא אומר כי כמוהו, גם דמותו בצגה לקתה בתסמונת הגיבור. "יש לו רצון לקחת שליטה לידיים בסיטואציה שלא ברור מה יכול לקרות בה עוד שנייה", הסביר, "'בנדה' מקבל אחריות על חייהם של חבריו, שונא אדישות ושאננות ומתעסק בסכנה עד ליציאה מאיזון. אני חושב שמה שהוביל אותו ל'שיגעון' זה הפחד, תחושת האחריות והאשמה הגדולה. זה משהו שמשותף אצל הרבה מילואימניקים".

"מקווה שההצגה תהפוך ללא רלוונטית"

במהלך החזרות, צביקה פישזון, מורה ותיק בניסן נתיב שליווה אמנותית את היצירה, סיפר להם כמה החומר נוגע לו, והעלה זיכרונות מתקופתו כמילואימניק במלחמת יום כיפור. "זה ממש תפס אותי להבין כמה דורות של אנשים מסתובבים בינינו עם צלקות ממלחמות העבר, והיו לא מעט", אומר לוי. "מתוך ההבנה הזאת, אי אפשר היה לא לחשוב ולפחד כמה דורות עוד ימשיכו להזדהות עם הנושא הזה. התקווה שלי שההצגה שלי תהפוך ללא רלוונטית".

אבל המציאות אומרת אחרת.
"נכון. על אף שהמלחמה כרגע כביכול 'נגמרה', לפחות לפי נשיא ארה"ב טראמפ, אני חוזר לסבב נוסף בעוד כמה שבועות, ואני לא בטוח מתי יפסיקו לקרוא לנו".

אחותו הצעירה של לוי משרתת בסדיר כפרמדיקית קרבית בחיל ההנדסה – ולמרות שהוא מאוד גאה בה, הוא מרחם עליה ועל הדור שלה: "הלחימה הארוכה והחברים שאיבדו – יידרשו שנים של טיפול ועיבוד כדי לחזור לחיים נורמליים. אז כן, לצערי, אני מאמין שלהצגה שלי יש הצדקה לעוד הרבה שנים קדימה".

"הממשלה שלי מעודדת השתמטות"

מתן לא מסתיר את הביקורת שלו על הממשלה. "אני חושב שאנחנו ראויים לממשלה חדשה, צעירה, עם אנשים איכותיים, ישרים ובעלי חזון לעתיד טוב יותר", הוא אומר בחריפות. "כמילואימניק, אני מרגיש שמשתמשים בנו ומנצלים את אהבת המדינה שלנו לסחוט אותנו עד הסוף".

"יש לי בפלוגה חברים עם ילדים קטנים, עם עסקים חדשים, וחבר'ה שדוחים את התואר שלהם שנה אחרי שנה, כי המעברים האלה הם פשוט בלתי אפשריים", הוא תוקף. "כשחקן עצמאי, אני מאבד הרבה הזדמנויות כשאני נמצא על הגבול".

הוא ממש לא עוצר פה: "הסבבים לא נגמרים בזמן שהממשלה שלי מעודדת השתמטות ומתעסקת בעסקנות פוליטית על חשבוננו. זה מרתיח את הדם. אנחנו לא יכולים לחיות כאן בתקופה כזאת עם ממשלה לא ציונית, אני מאוד מייחל לשינוי".

למרות זאת, הוא בחר לא להכניס את הביקורת הזו להצגה. "למרות שהכול פוליטי בחיים, ניסיתי מאוד להדגיש את החוויה האנושית להיות בקו החזית, ולא להתעסק בדעות או במסרים".