"לא אפסיק להילחם על זכויותיי וזהותי כאישה יהודייה וחופשייה, דווקא כי אכפת לי"
המחזאית-תסריטאית הדר גלרון מתעסקת במחזות אותם כתבה או שבהם היא משחקת במעמד האישה ביהדות ובעולם, מתוך רצון להביא שינוי לטובה לעתיד טוב יותר לבתה. בימים אלו מוצגת בתיאטרון הספרייה ברמת גן הצגתה החדשה "פוסקות", שלרגל עלייתה לבמה היא סיפרה בריאיון לרשת 13 על הקשר בין כל ההצגות שכתבה, על הרלוונטיות שלהן לימינו ועל הסיבה שאין בכוונתה להפסיק להיאבק על אמונתה: "כשנדמה שהשיחה על מעמד נשים בחברה וביהדות מאחורינו, היא חוזרת דרך הדלת, החלון או הצעת חוק חדשה"
המחזאית והתסריטאית הדר גלרון כתבה טרילוגיית הצגות ב-20 השנים האחרונות, שהמכנה המשותף ביניהן הוא המעמד של האישה ביהדות, שלפעמים מרגיש שקצת הולך אחורה.
לרגל עליית ההצגה "פוסקות" (אשר מוצגת בימים אלו בתיאטרון הספרייה ברמת גן), אותה גלרון כתבה וביימה, היא העניקה ריאיון מיוחד לרשת 13 שבו סיפרה על ההצגה הראשונה שכתבה ("רציתי להבטיח לבת שלי עולם טוב יותר לנשים"), על עלייתה ארצה ("מעולם לא אהבתי את עיר הולדתי") וגם על העיסוק בדמויות נשיות מהתנ"ך ("זה חלק מהדנ"א שלי").
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
"פוסקות" נוגעת בנושאים חברתיים ואקטואליים - וגם לוקחת חלק בטרילוגיה, שגלרון כלל לא ידעה שהיא כותבת כזו כשהחלה את היצירה שלה. "לפני יותר מ-20 שנה פרצתי לבמה עם 'פולסא', סטנד-אפ על מעמד האישה בדת. הייתי אז אמא לילדה בת שלוש, ורציתי להבטיח לה עולם שמציע יותר אופציות לנשים. ההצגה הזו רצה יותר מ-600 פעמים, והיום הילדה היא כבר אישה בוגרת", היא מספרת. "אחריה הגיעה 'חוזרת בתשוקה', קברט סאטירי שיצרתי עם אהרן פוירשטיין בו הופעתי לצד אריאל קשת המוכשר. עכשיו מגיעה 'פוסקות', על שלוש נשים שמחפשות את חוכמתן של גיבורות מיתולוגיות שהצילו את העם בתקווה שאולי יוכלו לעזור לנו להציל את עצמנו". לדבריה, אין לה בעיה לחזור לנושא הזה שוב ושוב כי מבחינתה הוא פשוט מסרב להיעלם: "בכל פעם שנדמה שהשיחה על מעמד נשים בחברה וביהדות מאחורינו, היא חוזרת דרך הדלת, החלון או הצעת חוק חדשה".
גלרון קיוותה שההצגה הראשונה אותה כתבה בנושא כבר לא תהיה רלוונטית לימינו, אך המציאות, כך היא אומרת, החליטה אחרת. "יש רגעים קטנים מהחיים שמסבירים לי הכול יותר טוב מכל תיאוריה", היא מסבירה. "שלחתי את הילדים שלי לחינוך מעורב, דתיים וחילונים יחד. כשהבת שלי הייתה בת ארבע והיא חזרה הביתה מהגן עם חברה חילונית, הכנתי להן קערת תותים. הבת שלי מיד התנפלה על הקערה, והחברה הסתכלה ולא נגעה. שאלתי אותה אם היא לא אוהבת תותים, והיא שאלה אותי אם זה כשר. צחקתי ואמרתי לה שבטח שזה כשר. היא אמרה לי שהיא לא יכולה לאכול כי אצלם בבית הם לא אוכלים כשר. הקטנטנה הזו הבינה מוקדם מאוד שהיא חייב שיהיו לה ערכים כדי שהיא תוכל לשים גבול ולא לחיות בגבולות של אחרים".
גם במחזה "הסודות", המבוסס על סרטו המצליח של אבי נשר משנת 2007, היא עסקה במעמדה של האישה ביהדות. "נראה לי שקטע מתוך 'פוסקות' עונה על זה טוב יותר ממני. כשאחת הדמויות אומרת שהיא מצאה המון דברים יפים ביהדות ושהיא גם מאמינה באלוהים, היא בכל זאת מפחדת שאנחנו הופכים למדינת הלכה. חברתה עונה לה שאם זה יקרה הלכה המדינה, אבל חברה אחרת אומרת שזו אמירה מוגזמת ושפה זה לא איראן. לאט-לאט הן מבינות שאם זה יקרה, אז השאלה של מה את לובשת לבית הספר או אפילו איפה את יושבת באוטובוס יהפכו לסיפור קשה יותר", היא מפרטת באומץ. "אני מוצאת ביהדות הרבה יופי, חוכמה ואמונה. היהדות הביאה לעולם מוסר ופילוסופיה. פעם ההלכה הייתה מתקדמת עם הדורות, עד שהיא נתקעה ותקעה את כולנו. זו אחת הסיבות שלא אפסיק להילחם על הזכויות שלי והזהות שלי כאישה יהודייה וחופשייה, דווקא כי אכפת לי".
כבר 30 שנה שגלרון חוקרת את הדמויות הנשיות מהתנ"ך. המשיכה שלה לתחום הגיעה אחרי שבית הספר התיכון שלה למדה בחמש יחידות תנ"ך ותורה שבעל פה, לימודי גמרא וקלה - מה שהיא קוראת לו "עולם אינסופי". "זה חלק מהדנ"א שלי, אבל התחקיר בהצגה הזו היה בעירר בעבודה עם השחקניות, ולכן חלק מהדמויות קרויות גם על שמן", היא מסבירה." אלה לא סיפורים, אלא נקודות מוצא. נעה כדריה, אחת השחקניות בהצגה, מאומצת. הסיפור שלה יכול להיות שלה גם אם הוא לא קרה באמת".
עלית מבריטניה לישראל כשהיית בת 13 - מה לקחת איתך משם?
"לקחתי איתי את ההומור הבריטי, את השפה ואת הנטייה לעמוד בתורים, אבל רק שני דברים שרדו את המפגש עם ישראל. האמת היא שמעולם לא אהבתי את לונדון. אני אוהבת לבקר שם, אני אוהבת להופיע שם מדי פעם, אבל תמיד הרגשתי שהסיפור שלי נמצא כאן, בארץ. ישראל יכולה להיות הרבה יותר מתישה, אבל היא הרבה יותר מעניינת".