המחזה מלא האנושיות הזה מהדהד בצופים גם זמן רב לאחר שהוא מסתיים
העיבוד הבימתי החדש של תיאטרון באר שבע לרומן המופתי "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר לא רועש או מתחנף לקהל, אלא להפך – בעדינותו, הוא מציג את האנושיות והמורכבות שיש באנשים שנפלו בין הכיסאות של החיים, שבכל זאת הצליחו להרים את עצמם ולבנות לעצמם בית. עם קאסט משובח שמובל בידי אסתי זקהיים המפעימה, המחזה לא מנסה להרשים, אבל מותיר אחריו חמלה, הומור מפתיע ואנושיות שלא מרפה מהצופים אפילו לרגע אחד
יש הצגות שמבקשות מהקהל להאמין להן, ויש הצגות שלא מבזבזות זמן על שכנוע – הן פשוט נכנסות מתחת לעור. "כל החיים לפניו", העיבוד הבימתי החדש של תיאטרון באר שבע לרומן המופת של אמיל אז'אר, הוא בדיוק מהסוג השני: לא רעשני, לא מתחנף, אבל כל כך כן, עד שהוא הופך לחוויה שממשיכה להדהד גם אחרי שההצגה מסתיימת.
הסיפור מתרחש בשכונת עוני בפריז של שנות ה-70. מאדאם רוזה, ניצולת שואה וזונה לשעבר, מגדלת בדירתה הקטנה ילדים שנשכחו על ידי הוריהם. ילדים של נשים במצוקה, ילדים שגורלם לא שפר עליהם. בין הילדים נמצא גם מומו, כינויו של מוחמד, ילד מוסלמי שהוריו נעלמו, ורוזה ממשיכה לגדל אותו גם כשכבר שנים איש לא משלם על הטיפול בו.
ההצגה מציבה מול הצופה קשר כמעט בלתי אפשרי, שלמרות הכול מרגיש הכי טבעי בעולם: מערכת יחסים מופלאה בין ילד שלא מפסיק להרהר בטיבם של החיים, ובין אישה שמלמדת אותו איך ממשיכים לחיות גם כשהחיים כבר לא מבטיחים כלום.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
מרכז הערב שייך ללא ספק לאסתי זקהיים, שמגלמת את דמותה של רוזה במקצוענות בלתי מתפשרת. מעבר לטכניקה, יש בהופעתה במחזה הזה משהו נדיר יותר: מהימנות. זקהיים לא "מוכרת" לקהל את מאדאם רוזה ולא מבקשת שהצופים יקבלו אותה. החיבור נוצר מעצמו מיד, כמעט אינסטינקטיבית.
רוזה שלה אינה סנטימנטלית, אינה מתייפייפת. היא מחוספסת, עייפה, לעיתים מעורערת מזיכרונות המלחמה והזוועות שעברה, ועדיין מלאה באהבה שהיא לא יודעת לקרוא לה בשם. זקהיים מצליחה להעביר את הדמות בדיוק במקום שבו החיים לא דרמטיים כמו בתיאטרון, אלא דרמטיים כמו במציאות: בשקט, בעקשנות, בהתכווצות קטנה של הלב שמסתירה עולם.
מולה עומד שון עיסא, שמביא לבמה מומו מדויק, נוגע ובעיקר אמיתי. הוא לא מתאמץ "להיות חמוד" ולא מסמן רגש, הוא פשוט נוכח עם האמת של הדמות: נער שגדל ללא הורים, אבל עם דבר אחד שהציל אותו – האהבה שרוזה נתנה לו והנורות האדומות של החיים. האותנטיות שלו נדירה. במבט אחד אפשר לזהות את הבגרות הכפויה של מי שראה יותר מדי, ואת הילדות שמתעקשת להישאר בכל זאת. זה שילוב שהופך את מומו לדמות שאי אפשר להישאר אדיש כלפיה: הוא לא גיבור, הוא לא קורבן. הוא נער. וזה מה שכואב ויפה בו.
מי שמוסיף רובד מעניין במיוחד להצגה הוא לואי נופי, שמגלם שתי דמויות שונות לחלוטין: פעם כרופא היהודי ד"ר כץ, ופעם כאב הערבי של מוחמד. המעבר בין עולמות, בין זהויות, בין "מחנות", אינו רק תעלול משחקי, אלא כלי דרמטי שמכניס את הקהל היישר ללב השיח האנושי שההצגה מבקשת לנהל. משחק "על הקצוות" מדגיש עד כמה הזהויות לפעמים הן מעטפת, ועד כמה הכאב, הדאגה והצורך באהבה הם בסופו של דבר שפה אוניברסלית.
כמו שמתחייב מסיפור שעוסק בחיים עצמם ולא באגדה, ההצגה גם מתובלת בהומור שחור, חד ועכשווי, כזה שמגיע בדיוק ברגע הנכון כדי לשחרר – ואז לדרוך שוב על הלב. אחד הרגעים האלה הוא כשמומו משוחח עם הרופא על כך שלרוזה יש משפחה בישראל שבאה לקחת אותה, והרופא עונה: "זו פעם ראשונה שערבי שולח יהודי לארץ ישראל". המשפט הזה לא נאמר כדי רק "להצחיק", אלא גם כדי לפגוע במדויק בתוך המורכבות שיש בארץ, וכך הוא מזכיר איך ההיסטוריה והמציאות מתערבבים גם בחיים הקטנים ביותר.
"כל החיים לפניו" היא הצגה על אנושיות, על מורכבות, על אנשים שנפלו בין הכיסאות של החיים, ובכל זאת הצליחו לבנות לעצמם בית – לא מקירות, אלא מיחסים. נראה שאפשר לתמצת את ההצגה במשפט שמומו משתף את הגיגיו באחד ממופעי הרחוב עם בובתו שמהם הוא מתפרנס, באומרו: "חפצים הם כמו אנשים, הם חשובים רק אם מישהו אוהב אותם".
זה משפט פשוט, כמעט ילדי, אבל כזה שמכיל את כל הסיפור: בעולם שממהר לזרוק הצידה את מי שמכביד עליו, האהבה היא לא רגש, היא פעולה. היא הישארות, וזו בדיוק החוויה ש"כל החיים לפניו" משאיר אחריו: לא הצגה שמנסה להרשים, אלא הצגה שמזכירה בשקט מה הדבר הכי נדיר בעולם –
להיות חשוב למישהו.