נדב נייטס מככב במחזה חדש - ומגלה: "אני ביישן מאוד, התיאטרון הוא טיפול עבורי"

שחקנים נוהגים להופיע על במות רבות ומול המצלמות בפני קהל רב, לפעמים אפילו מול אלפי אנשים בבת אחת, ולכן ניתן להניח שהביישנות היא לא חלק מהם. לא כך המקרה אצל נדב נייטס, מהשחקנים המוערכים ביותר בישראל, שמגלה שעל אף שהוא מופיע פעם אחר פעם בתיאטרון בפני המונים, הוא אדם ביישן מאוד. "אין לי את האומץ לעשות את זה עד שזה מתחיל, עד השנייה האחרונה, ואז כשזה קורה – איזשהו אינסטינקט הישרדותי מתחיל פתאום לעבוד. ברגע הזה, אתה מישהו אחר. אין לך לאן לברוח, אתה צריך לשרוד. זו איזושהי ניגודיות גדולה מאוד", הוא מסביר.

יש פרדוקס מוזר בתחושותיו של נייטס, אבל עם רגשות לא מתווכחים. כך או כך, בימים אלו הוא מופיע על במות תיאטרון הקאמרי במחזה המוזיקלי החדש "זינגר", שבה הוא מגלם ניצול שואה בשם סטפן, חברו של פיטר זינגר, גיבור ההצגה, ניצול אושוויץ שמגיע ללונדון כפריט חסר כל. כשהוא מחליט למחוק את עברו ולהמציא את עצמו מחדש, הוא מצליח לבנות לעצמו בהדרגה אימפריית נדל"ן משגשגת, מה שמוביל לכך שדלתות החברה הגבוהה באנגליה נפתחות בפניו. כשמתגלה שהדרך שלו לפסגה נעשתה תוך כדי רמיסה וניצול של דייריו, האימפריה שבנה זינגר ניצבת בפני סכנה ממשית.

"בתחושה שלי, המחזה פיתח את הדמות הזו של זינגר, שמבוסס על איל הנדל"ן הנודע לשמצה פיטר רחמן, כך שהיא תהיה יותר מרובת רבדים ממה שהוא היה באמת", אומר נייטס לרשת 13 בריאיון מיוחד שהוא קיים לרגל עלייתו של "זינגר" לבמות בסוף השבוע הקרוב. "במקרה של סטפן, אנחנו רואים את ההבדלים בינו ובין זינגר (אותו מגלם עמוס תמם, ע"א). הם ממש הפכים בדרך ההתמודדות שלהם במהלך חייהם עם הזוועות שעברו, ולפעמים הניגודיות הזו עושה את העבודה, היא נותנת הרבה תשובות ללא מעט שאלות שעולות במהלך ההצגה".

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• בין שירי משוררים לרוק ישראלי: המוזיקאית המוערכת חוזרת באלבום חדש

• לראשונה מפרוץ המלחמה: הפסטיבל הדרומי שמפגיש את הקולנוע עם המציאות חוזר לפעול

• פאן טהור: שרית חדד הופיעה בקיסריה – ונתנה את כל הלב שלה על הבמה

העיבוד החדש של המחזה, שנכתב במקור על ידי פיטר פלאנרי ותורגם לעברית בידי שחר פנקס ותום חודורוב, מציע גם את נוכחותה של תזמורת חיה, או במקרה הספציפי הזה, של תזמורת המהפכה, בניצוחו של רועי אופנהיים, שכבר ניגנה בלא מעט מחזות של הקאמרי. לדברי נייטס, השילוב הלא שגרתי של נושא כה כבד יחד עם תזמורת חיה מעניקה ממד נוסף למחזה, שבו מככבים גם רוי מילר, רמי ברוך, אלינור וייל ועוד: "הכניסה הזאת של התזמורת עושה לו מאוד טוב. זה עוזר משחקית, זה עוזר להרגיש, זה עוזר למצוא את הקצב הנכון, את הפרטיטורה שלנו. השילוב הזה תמיד מדהים ותמיד עושה לי טוב".

החיבור הזה לא חדש לשחקן בן ה-43, שכבר עבד בכמה פרויקטים שבהם ניגנה התזמורת. זו גם לא הפעם הראשונה שבה הוא משתף פעולה עם גלעד קמחי, במאי ההצגה. "עבדנו ביחד על 13-12 הפקות, ומאז שאני מכיר אותו – הוא תמיד נותן הרבה יד חופשית לכולם ברמת העבודה על הדמויות", הוא מספר. "הוא מקבל פלסטלינה כזו, מין גוש חמר אנושי, ונותן לשחק למצוא את הצורה שלו, ואז הוא מתחיל ללטש את הדמות".

אתה מרגיש שהעובדה שעבדתם הרבה ביחד מסייעת לשניכם בדרך לבמה?
"לדעתי כן. הראש שלנו ממש מתאחד, נעשה אחד. התחושה שלי היא שאני מזהה כבר בשלב מוקדם מה בדיוק הוא רוצה. ממש גדלנו יחד".

חיפוש עצמי

תחת אמתחתו של נייטס ניתן למצוא שלל הצגות שבהן שיחק לאורך השנים, מ"אחים בדם" ושני חלקי "מלאכים אמריקה דרך "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" ו"עקומים" ועד "אהבה ומגפה" ו"מותו של סוכן". גם עולם הטלוויזיה לא זר לו, שכן בעבר הוא כיכב בסדרות כמו "מטומטמת", "בשבילה גיבורים עפים" ו"ביום שהאדמה רעדה" – אך כניסתו לעולם המשחק כמעט ולא התרחשה.

אהבתו לתחום החלה, לדבריו, כש"הציץ ונפגע" מהמשחק. "חיפשתי את עצמי, אפשר להגיד שעשיתי זאת כדרך להתמודדות. רציתי לנצח את עצמי, את המגבלות הטבעיות ששמתי לעצמי", הוא מגלה. "אחרי שסיימתי שירות צבאי כלוחם, החלטתי ללמוד בבית ספר למשחק – אך אחרי שנתיים, פרשתי ממנו. אנשים לא הבינו למה אני עושה את זה, אבל כיום אני יודע שהשנתיים האלו היו הדרך שלי לצאת מקונכייה, להצליח, להתמודד עם משהו בי ובעצמי. אפשר להגיד שזה היה ממש טיפול, כי בכל פעם שנלחמתי – ניצחתי את עצמי".

כיום, כשמאחוריו כבר רזומה מרשים במיוחד (ואפילו שני פרסי התיאטרון הישראלי), נייטס יודע שהוא נמצא במקום הנכון – הבמה הגדולה. על אף שכבר השתתף בעבר בכמה וכמה סדרות טלוויזיה, התשוקה הגדולה שלו היא זו של הבמה. "ללא ספק, התיאטרון הוא הבית שלי. אני נהנה לעשות טלוויזיה, אבל לא נלחם על זה. אין לי איזשהו דחוף לעשות זאת, אלא אם מגיע אליי משהו גדול באמת שיגרום לי לרצות לעשות זאת", הוא אומר. "במובן מסוים, בתיאטרון אתה עומד עירום על הבמה. אם אתה מפשל, אף אחד לא יציל אותך – לא עריכה, לא זווית צילום אחרת, לא טייק מוצלח יותר, אפילו לא תאורה. זה מקצוע שונה לחלוטין. אני חושב שכשיש לך קצת יותר שליטה על התוצאה, אז אתה מרגיש יותר בטוח, וזה מה שקורה בתיאטרון".

הוא ממשיך: "העבודה בתיאטרון מול בטלוויזיה שונה מאוד. העבודה על סדרות וסרטים היא לתקופה מסוימת, ובתיאטרון זה אומר לחיות עם אנשים, זה ממש להיות איתם לתקופה מסוימת – וכשאנשים טובים, אז האמת יוצאת על הבמה. אני מקווה שהשחקנים שלידי מרגישים את זה, ואז הם עצמם יוצאים הכי טוב שאפשר".

"המפגינים למען החטופים עושים עבודת קודש"

בשנים האחרונות, כמו העולם כולו, גם נייטס חווה על בשרו את הטלטלות שהמדינה עברה. כשמגפת הקורונה פרצה, הוא מצא את עצמו ללא עבודה במשך יותר משנה. "היה כיף גדול", הוא אומר בהומור. גם מלחמת "חרבות ברזל", שחלפו מעט יותר משנתיים מאז שפרצה, השפיעה עליו: "אני זוכר את השבועיים-שלושה הראשונים שלה, שהיה חוסר אונים גדול מאוד, זה היה קשה נורא. רק חיפשתי איפה להתנדב, ביקשתי אפילו שיגייסו אותי למילואים, אבל לא לקחו אותי".

הרגשת תחושת אשם על כך שבזמן שיש מלחמה וחטופים, החיים ממשיכים כרגיל?
"ברור, אני מאמין שכולם הרגישו ככה. במקצוע שבו אתה צריך להיות מנותק, פתאום אתה לא יכול להישאר במצב כזה".

נייטס חווה את התחושות הללו לא מעט מאז החלה המלחמה, שכן תיאטרון הקאמרי נמצא במרחק הליכה קצרצר מאוד מכיכר החטופים. בשנתיים האחרונות, הוא מצא את עצמו לא פעם הולך לשם. "הייתי שם הרבה, אבל הייתי רוצה להיות שם יותר. הייתי רוצה להיות יותר גם בהפגנות – זה מרגיש לי לא מספיק", הוא אומר, " המפגינים למען החטופים עושים בעיניי עבודת קודש, לא פחות, ואף אחד לא יכול להגיד שלא. מי שחושב ואומר דברים רעים, שאומר שזו פוליטיקה, זה בולשיט. אני לא מאמין שהם מאמינים לעצמם כשהם אומרים דברים כאלו, שמנצלים את משפחות החטופים, אפילו את החטופים עצמם. יש אנשים טובים, אנחנו רואים אותם – 'אחים לנשק' ודומיהם. אי אפשר לטעות, אי אפשר להתבלבל, יש טוב ויש פחות טוב".

אתה ומשפחתך גם חטפתם בעצמכם בזמן המלחמה, ואם לדייק – בזו מול איראן.
"דירה בבעלותנו בתל אביב חטפה פגיעה ישירה. זה לא היה מספיק בשביל להוריד את הבניין לגמרי, אבל מספיק כדי להוציא אותו משימוש ואפילו להיות מסוכן ולא ראוי למגורים. אשתי ואני השקענו את החסכונות שלנו כדי לקחת משכנתה על דירה קטנה, ואנחנו עדיין משלמים אותה מבלי שבכלל יש לנו יכולת לשפץ את הדירה. תמיד אומרים על מקרים כמו שלנו שלפחות אין פגועים בגוף ובנפש, ומי שאומר את זה צודק, אבל מהבחינה הזו, אותנו האיראנים ניצחו".

למרות כל מה שהשחקן חווה, הוא ממשיך לשמור על אופטימיות. "המדינה עברה כל כך הרבה והעתיד לפעמים נראה נורא קשה, אבל בכל פעם מחדש שמגיע קהל לתיאטרון, אני מופתע", הוא מודה. "כשזה קורה, לאחר שההצגה מסתיימת והקהל מוחא כפיים, אני מרגיש כל כך אסיר תודה. לראות שהקהל מבין שהוא כרגע היה שעתיים בעולם אחר, לא בעולם האמיתי, זה שווה המון. זה נותן לי תקווה אמיתית".