לאחר שביתה בבארי נחרב וחבריה נרצחו – הבמאית חוזרת לבמה: "זה תהליך מרפא"

כשיהלי חנדרוס דגמי פנתה לכרמית דבורי עם בקשה לביים את ההצגה "הביתה לחזור" אותה כתבה, היא לא יכלה לדעת כמה מדויקת הבחירה שלה. דבורי, במאית מקיבוץ בארי שביתה היה הבית הראשון שהוחרב כליל בקיבוץ ב-7 באוקטובר, עדיין מפונה, כמעט שנתיים אחרי השבת השחורה. אבל החזרה לבמה, דווקא בבית העם שבבארי, הפכה עבורה לסוג של חזרה הביתה.

"העבודה על ההצגה בבארי הייתה חוויה מאוד טעונה, אבל גם מאוד מחזקת", היא מספרת בריאיון מיוחד שהעניקה לרשת 13 לרגל עליית ההצגה מבית תיאטרון הסימטה מחרתיים (שבת) בקאנטרי קהילתי גורן גולדשטיין, קריית שלום שבתל אביב. "לחזור לבארי, אל מרתף התיאטרון, אל בית העם, הרגיש כמו לחזור לשורשים שלי. זה מקום שהיה עבורי תמיד בית של יצירה". היא המשיכה: "החזרה לשם דרך הבימוי והעשייה האמנותית, בתקופה שבה הכול כל כך לא ברור, נתנה לי תחושת יציבות והחזירה לי חלק מעצמי".

עלילת "הביתה לחזור", אותה חנדרוס כתבה ושבה היא גם משחקת לצידם של אירית דגמי ואיגור קזצקר, נכתבה בהשראת אירועים אמיתיים. העלילה עוקבת אחר יעל, גרושה ואם חד-הורית מעוטף עזה, השבה לקיבוץ לאחר תקופת פינוי ממושכת. עם שובה, היא נקלעת לרומן עם חייל מילואים נשוי.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• אחרי שהכריז על פרישה: השחקן האגדי חוזר למסך הגדול

• שלישייה מושלמת: איך סרט על סקס הפך לקומדיה הכי חכמה של השנה?

• סיינפלד נגד התנועה לשחרור פלסטין: "פשוט תגידו שאתם שונאים יהודים"

"כמו לחזור הביתה"

למראה ההצגה, השאלה הראשונה שעולה היא למה דווקא סיפור אהבה. "זה לא סיפור על המלחמה עצמה, אלא על יחסים אנושיים שנמצאים בלב המציאות הזו", מסבירה דבורי. "לא באתי 'לביים את המלחמה', אלא לספר על חיים שמתנהלים בתוך שגרת חירום".

אחת הנקודות המרכזיות שעמדו לנגד עיניה כבמאית הייתה להציג את המחיר הרגשי שנשים שלא חיות בעוטף משלמות, כמו נשות מילואימניקים שנשארות לבדן ומנהלות את השגרה בזמן שהמלחמה נותרת ברקע. "יש פה סיפור על בדידות, על כמיהה לקשר, על משברים – והכול בתוך מציאות לחוצה שבה השגרה והמלחמה שזורות זו בזו", היא אומרת.

בזמן שהטבח התרחש, דבורי שהתה בחו"ל. כשחזרה ארצה, היא שבה לקהילה מרוסקת, שאיבדה קרוב ל-100 מחבריה. למרבה הסמליות, היא בחרה לקיים את החזרות דווקא בקיבוץ שבו התגוררה. "החזרה לעשייה אמנותית, ועוד דווקא בבית העם בבארי, הייתה בשבילי כמו לחזור הביתה", היא מספרת. "זה חיזק אותי, הזכיר לי כמה התגעגעתי למקום הזה. זה היה תהליך מרפא. עצם זה שאני מפונה מהעוטף, שהייתי חלק מהפינוי של הקהילה של בארי לים המלח ושחייתי שם כמעט שנה לפני שעברנו ליישוב הזמני בחצרים, נתן לי נקודת מבט ייחודית כבמאית. יכולתי להבין את התחושות, את הטרמינולוגיה, את המורכבות".

לדבריה, תושבי בארי קיבלו את המיזם בחיבוק: "הרבה מהם רואים בזה דרך לעבד את מה שקרה, לא בהכרח ישירות, אלא דרך סיפור שמדבר על אנושיות, מערכות יחסים, שגרה בתוך כאוס".

החיים ממשיכים

כשמדברים עם דבורי על האובדן שחוותה ב-7 באוקטובר, היא לא מתחמקת: "האובדן של חברים קרובים, של קהילה, מלווה אותי כל הזמן, בכל תחום. הכאב הוא עצום, והוא נוכח גם כשאני לא מדברת עליו ישירות. הגעגועים לא נעלמים, הם רק גדלים עם הזמן, ומורגשים בכל פרט קטן בחיים".

היא אומרת שההצגה לא עוסקת ישירות בטראומה, ושהיא גם לא מכילה מסר פוליטי מפורש או התייחסות ישירה לחטופים, "לא כי זה לא חשוב", כפי שאמרה, "אלא כי ההצגה מתמקדת במקומות האנושיים והרגשיים של הדמויות, וזה הכיוון שבחרנו ללכת בו".

מה היית רוצה שהקהל שלא עבר את מה שחווית יבין מההצגה על החיים בעוטף עזה?
"אני לא מנסה להסביר או לייצג את 'העוטף' כולו וגם לא את הסיפור שלי, אבל דרך המחזה הזה יש לי הזדמנות לשתף משהו מהחוויה, לאו דווקא דרך תיאורים של הרס, אלא דרך החיים שמתנהלים למרות הכול. אני רוצה שהקהל ירגיש את הרגשות של הדמויות, יבין את הלחץ, את הבדידות, את הקונפליקטים הפנימיים. גם בזמן של מלחמה איומה, החיים ממשיכים, השגרה מנסה להתקיים – ויש בזה משהו שמחזיק אותנו שפויים".