"אנשים בסך הכול רוצים לחיות, והגורל שלהם תלוי באלו שלא הכי כשירים לתפקידם"

"זה היה ברור לכולנו שאנחנו עושים פה איזשהו הימור", מוסיף לוי על התעוזה שבמחזה (אותו תרגם אלי ביז'וואי וביים אילן רונן), "אני לא רוצה לקשור לעצמנו כתרים כמובן, אבל אני חייב להגיד שאיך שזה נראה כרגע, ההימור הצליח מאוד. הבנתי למה הדבר הזה יכול לעבוד בתיאטרון. בעצם גילינו שאם מקלפים את הסרט למכלול הסצנות שבו, הוא מאוד תיאטרלי. גם מי שאוהב אותו לא יכול להתעלם מכך".

ראשית כל, ראוי לעשות סדר בדברים - מה הוא בכלל "ד"ר סטריינג'לאב" (או בשמו המלא והסבוך, "ד"ר סטריינג'לאב, או: איך הפסקתי לדאוג ולמדתי לאהוב את הפצצה")? פרויקט תשוקה של אחד הקולנוענים החשובים בהיסטוריה, סאטירה חדה זו החלה כלל כתסריט דרמטי למדי, העוסק בהשלכותיה הפרנואידיות של המלחמה הקרה - דאז בשיאה. עם כניסתו לפרויקט של הכוכב הבריטי פיטר סלרס (סרטי "הפנתר הוורוד") - המגלם כאן מספר דמויות, כהרגלו - שינה התסריט צורה, והפך ליצירה האנטי-מלחמתית והאייקונית שאנו מכירים כיום.

האם לחרדות עתיקות אלו - שעדיין מבצבצות בנו במובנים רבים - נוסף נדבך חדש בעיבוד העברי? "אני חושב שבסך הכול, המטרה לא הייתה לעשות הצגה על איזשהו סכסוך קר משנות ה-60 בארצות הברית, אלא לשקף איזושהי מציאות שיכולה גם להכות בנו", אומר לוי, ומקשר זאת לאיום הפצצה האיראנית שמקיף אותנו יותר ויותר בחלוף השנים. "זה הפך לחדשות שגרתיות וזה פשוט עובר לידינו, אבל זה עדיין מאוד ממשי. במובן הזה, גם המחזה לא מתעסק יותר מדי בגיאופוליטיקה או באסטרטגיה צבאית - אלא בעיקר בפחד הבסיסי מאוד של אנשים, שבסך הכול רוצים לחיות, והגורל שלהם תלוי באנשים שלא בטוח אם הם הכי כשירים לתפקידם".

באותו הקשר - האם קשה יותר כיום לעשות מחזות קומיים מאשר דרמטיים, או ההפך?
"כן, אני חושב שתמיד - סליחה על הקלישאה - להצחיק זה יותר קשה. לרגש אפשר אנשים שונים ברמות שונות. כלומר, יש אלו שהתרגשו מאוד ויש אלו שמעט, אך המרחב לתמרון הוא הרבה יותר גדול. אני לא חלילה בא להקל ראש במשחק דרמטי - כמובן שזה דורש תעצומות נפש מהשחקנים, אבל גם אם לא אוהבים את ההופעה שלך, אתה לא תרגיש את זה על הבמה. לעומת זאת, יש משהו מאוד אכזרי בקומדיה, כשהפידבק הוא מיידי - זה או שצוחקים או שלא, אין פה לאן לברוח. כשלא צוחקים זה מוות, זה הורג אותך כשחקן".

"זה תלוי בבמאי - בין אם בתיאטרון, בקולנוע או בטלוויזיה", משיב לוי, "יש במאים שאוהבים להיות מאוד מדויקים ויש כאלו שמאפשרים יותר חופש וסומכים יותר על השחקן. אני חושב שללא ספק יש לי בתיאטרון יותר חופש אמנותי, אבל לא כל דבר שאתה עושה לגמרי בעצמך הוא 100% - אנחנו אוהבים גם לעשות שטויות כשחקנים, אז הבמאי יודע בעצם גם לרסן את זה. עכשיו, לדוגמה, סיימתי לצלם סדרה ל-yes עם יובל שפרמן (מיוצרי "על הספקטרום" ו"אורי ואלה", ד"ע), ואני חייב להגיד שמבחינת החופש שהוא נתן לי, הוא היה נועז לא פחות מבמאי תיאטרון שמכירים אותי, ולפעמים אפילו יותר".

ובכל זאת, עולם התיאטרון נותר קרוב לליבו של לוי. מחזה אחד שהשתתף בו, כך הוא מעיד, מחזיק עבורו משמעות רבה יותר מאחרים: זהו "מלאכים באמריקה" - יצירתו זוכת פרס הפוליצר והטוני של טוני קושנר, שהועלתה לראשונה בארץ על שני חלקיה הארוכים לפני כשנתיים וחצי בתיאטרון הקאמרי. "זו הפקה שאני נושא איתי עד היום", מספר השחקן, "גם בגלל שלא עשו את זה אף פעם בארץ בשני חלקים עד אותו הרגע, וגם בגלל התפקיד שגילמתי של רוי כהן (עורך דין יהודי-אמריקאי שנודע לשמצה בשל פעולותיו ההומופוביות והמקארתיסטיות, ד"ע), שחדר לי לנשמה והשתלט עליי קצת".

"בכלל, ההפקה הזאת של גלעד קמחי - שאני מאוד גאה בה - הרגישה לי שייכת לעולמות אחרים, לא לתיאטרון הישראלי", מוסיף לוי, "הצלחנו באמת - גלעד, תזמורת המהפכה וכולנו - להביא חוויה ברמה הכי גבוהה שיש. אמרתי לעצמי: 'ככה מרגיש שחקן בלונדון'. גם 'הטנק' של יואב שוטן-גושן ועירד רובינשטיין על פי הספר של אסף ענברי, הייתה מאוד מרגשת עבורי, ואני מחזיק אותה קרוב לליבי".

יש משהו מסוים שאתה מרגיש שעוד לא נגעת בו בקריירה שלך, או יעד נכסף כלשהו?
"בטח, מה זאת אומרת. אוי ואבוי אם לא ארגיש את זה. אני כל יום מתעורר עם איזה יעד חדש, ואני מאמין שהתפקיד הכי טוב שלך הוא התפקיד הבא. אם לא ארגיש את הניצוץ הזה בי בכל פעם מחדש ואעבוד מכוח האינרציה, לא אהיה שחקן יותר".