מירי מסיקה אלוהית, אבל גם היא לא מצליחה לחפות על הבעיות של "ביקור התזמורת"
הוא אמנם גרף 10 פרסי טוני בברודווי וכבש את לונדון, אבל משהו בעיבוד הבימתי-מוזיקלי של הסרט הישראלי המוערך השתבש בדרך לארץ. מסיקה היא תופעת טבע שאפשר להתמוגג ממנה גם מקריאת ספר טלפונים וששון גבאי מדייק ושולט בכל ניואנס של דמותו, אך אפילו שניהם התקשו להציל את הקסם שאבד בתרגום ממסך הקולנוע לבמה – ולאו דווקא הם האשמים בכך
בשנת 2007, "ביקור התזמורת" של ערן קולירין הפך לרגע מכונן בקולנוע הישראלי: יצירה קטנה, חכמה ומלאת שתיקות ששווה זהב. מאז, הסיפור הזה הספיק לכבוש את ברודווי עם 10 פרסי טוני (כולל לפרס המחזמר הטוב ביותר), פרס גראמי אחד ופרס אמי אחד, לעבור בווסט אנד (עם מירי מסיקה ואלון אבוטבול ז"ל), ועכשיו הוא נוחת סוף-סוף בבית, כשההפקה המקורית מברודווי מוצגת כאן למספר הופעות מוגבל.
זהו סיפור אינטימי על עיירה שכוחת אל ותזמורת משטרתית מאלכסנדריה שבמצרים שפשוט איבדה את דרכה בביקורה בארץ. אז איך קורה שהפקה שנוחתת אצלנו ב"היכל שלמה" בתל אביב, עם ששון גבאי ומירי מסיקה (בתפקיד שבמקור גילמה רונית אלקבץ ז"ל), משאירה את הקהל ביציאה עם לחשושי "זהו?" במקום עם תשואות סוערות?
על הנייר, קיבלנו את "הדבר האמיתי". הובטחה לנו ההפקה המקורית מברודווי, זו שביים דייוויד קרומר, אבל כשמעבירים טקסט תיאטרלי מאולם אינטימי בניו יורק להיכל ספורט תל אביבי, משהו בביקורת הגבולות הולך לאיבוד. בברודווי, המחזמר נשען על המינימליזם שלו – אין בו זיקוקים, יש בו רגש. אבל בהיכל שלמה, המינימליזם הזה הרגיש לעיתים כמו דלות.
בברודווי, המחזמר (שבארץ מוצג באנגלית עם תרגום לעברית) הזה עלה בתיאטרון "אית'ל בארימור", חלל אינטימי שבו אפשר לשמוע כל נשימה. כשמנסים לדחוס את אותה עדינות לתוך החלל המנוכר והעצום של היכל שלמה, הקסם לא עובר את המכס. מה שהיה בניו יורק לחישה מרגשת, הפך בתל אביב לחלל ריק שפשוט לא מצליח להתמלא.
המעברונים בין התמונות היו איטיים להחריד ומגושמים, כאילו התזמורת לא רק טעתה בדרך, אלא גם נתקעה בפקקים של איילון. קצב הסיפור, שגם כך הוא איטי במקור, הפך למייגע – ולכל זה תוסיפו תקלות הפקה שפשוט לא אמורות לקרות בסטנדרט כזה, כמו תאורה שלא תמיד פגעה בנקודה הנכונה ומסך שעלה, ככל הנראה, מוקדם מדי בפתיחת המחזמר, וקבר תחתיו טקסט שהוקרן על הבמה. כשהקהל לא מצליח לקרוא את מה שאתם רוצים שהוא יראה, הקסם הופך לתסכול. הכול הרגיש "מסומן", כאילו השחקנים אומרים לנו "הנה, כאן אמור להיות רגש", אבל הוא לא באמת עובר את השורה הראשונה.
כדי שמחזמר יעבוד, הוא צריך שירים שיוצאים איתך מהאולם ומזמזמים בנסיעה בדרך הביתה. ב"ביקור התזמורת", רוב השירים פשוט לא זכירים או קליטים, למעט שיר הפתיחה על פתח תקווה (העיר שאליה התזמורת הייתה אמורה להגיע במקור), שהסתפק בלהיות "בסדר" במקום להיות הרבה יותר עוצמתי, כפי שיכול היה להיות.
זה לא מעיד דבר על יכולת השירה האלוהית של מסיקה, תופעת טבע שאפשר להקשיב לה מקריאה ספר טלפונים ולהתמוגג. אבל דינה שלה מרגישה לפעמים יותר כמו מירי עצמה, שנקלעה אל לב המדבר. היא מצליחה להתקרב לגאונות של אלקבץ ברגעים מסוימים, אבל המבע הקולנועי האינטימי אבד. הקלוז-אפים שהפכו את הסרט ליצירת מופת הוחלפו בחלל גדול ומנוכר, שבו השעמום מחלחל לכיסאות.
ששון גבאי הוא נכס צאן ברזל. אחרי שנים של גילום הדמות בווריאציות שונות, הוא שולט בכל ניואנס, בכל שתיקה. גם אמיר ח'ורי כחאלד היה נפלא, אם כי נעלם במפתיע מהתמונה האחרונה – אבל הכוכבים האמיתיים היו המקהלה החיה. הם היו הדבר הכי חי, אמיתי ומרגש על הבמה, וחבל שהמעטפת מסביב לא עמדה בקצב שלהם.
אז איך מחזמר שזכה ב-10 פרסי טוני מרגיש ככה? המחזמר בברודווי נחשב ל"אקזוטי" ונוסטלגי עבור הקהל האמריקאי. עבור הקהל הישראלי, שמכיר היטב את הסרט המקורי של קולירין ואת הדמויות מתוך היום-יום, וחווה בעצמו את הסרט הערבי בימי שישי, הציפייה היא שונה.
אבל יותר מהכול, "ביקור התזמורת" הוא בבסיסו סיפור קטן על אנשים שחייהם לא משתנים מקצה לקצה בלילה אחד. כשהמצלמה של קולירין ננעלה ב-2007 על תווי הפנים של אלקבץ וגבאי, היא לכדה משהו מזוקק. בתרגום לבמה הגדולה והקרירה של היכל הספורט, האינטימיות הזו פשוט התפזרה לכל עבר. בקולנוע זה מרגש, אך בהיכל שלמה זה הרגיש כמו חזרה גנרלית שעדיין מחפשת את הקצב שלה.
