"משהו בי חזר לדפיקה בדלת ששינתה את חיי": האחות השכולה שהפכה לרקדנית פותחת הכול

יעל שילר גדלה בבית חם ושמח בגבעתיים, ואפשר להגיד שהילדות שלה הייתה מאושרת, עד אותו יום ששינה את חייה ואת חיי משפחתה לנצח: כשהייתה בת 12, אחיה, איתן מלמד ז"ל, נהרג מפיצוץ מוקש במהלך פעילות מבצעית ברמת הגולן. "זה פורר את שמחת החיים בבית", סיפרה.

היא תמיד חלמה לרקוד, אבל השכול הוביל אותה להיות פסיכולוגית של ספורטאים תחרותיים. בהמשך חייה, היא עזבה את העבודה והתארים והחליטה להגשים את חלומה להפוך לרקדנית. כעת, היא מעלה לבמה את "סופי", מופע מחול עוצמתי ואישי אותו התחילה ליצור שבוע לפני טבח 7 באוקטובר. בריאיון מיוחד לרשת 13 לרגל עלייתו לבמה ביום שישי הקרוב במרכז סוזן דלל שבתל אביב, היא מספרת על האובדן, הניסיון להציל את המשפחה וההגשמה של החלום.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• "המקומות העמוקים והאמיתיים של הנפש": עידן רייכל בצעד מפתיע

• מופע המחווה שהביא את מתי כספי לכדי דמעות: "מודה לכל התומכים בי"

• התחיל מהר, ולאט-לאט הגביר: חמשת תפקידיו הגדולים ביותר של רמי הויברגר

"זה תזמון מוזר לריאיון, בדיוק היום הייתה האזכרה לאחי", סיפרה שילר, "הייתי אז בת 12, והמוקש שהרג אותו פורר את שמחת החיים בבית לחתיכות קטנות. הבית השמח הפך להיות בית שהשכול זועק בו מהקירות, היגון והגעגוע היו בלתי נסבלים".

איך מתמודדים עם שינוי כזה פתאומי בחיים?
"בתור ילדה לקחתי על עצמי תפקיד לא מודע לשמח את ההורים שלי, להגשים את הקיום שלהם, וברוב המקרים זה הצליח לי. הם היו שבורים והרגישו שנכשלו בשמירה על הבן שלהם. כל השנים אבא שלי פקד את הקבר של אחי בכל יום שישי. היינו אנחנו והשכול בבית. אכלנו יחד, צחקנו יחד, שתקנו יחד ונחנקנו יחד".

חיים כפולים

"היו לי את החיים בבית ואת החיים מחוצה לו. המעבר היה קשה בכל פעם מחדש. בחוץ עולם כמנהגו נוהג, בעוד שאצלנו הכול עמד מלכת, ואפילו הקירות בכו", מספרת שילר. לדבריה, היא אהבה לרקוד מגיל קטן והייתה ילדה כריזמטית ומוכשרת, אבל לא העזה אפילו לנסות ולהגשים את החלומות שלה: "הבחירה הייתה להישאר קרוב להורים ולדאוג לאיכות החיים שלהם באופן יומיומי. עשיתי הרבה ויתורים בחיים שלי, הייתי ילדה ונערה מאוד לא ממומשת, אבל אני לא מצטערת על אף יום שבו נשארתי קרובה אליהם והנעמתי להם אפילו בקצת את המציאות החונקת. אמא שלי כתבה שני ספרי שירה, תמכתי בה והייתי עדה למסע היצירתי שעברה".

למה דווקא עכשיו החלטת לעשות צעד כל כך דרמטי בקריירה?
"לא העזתי לממש את זה. הבית היה כל כך עצוב, מה פתאום שאגיד שאני רוצה לרקוד? הלכתי לראות הופעות מחול וזה קרע אותי מבפנים, ידעתי שזה לא יעזוב אותי. לימים שירתי כפקידת מבצעים בשלדג, שם הכרתי את מי שהפך להיות בעלי, נעם. לפני החתונה החלטנו להתנסות בריקודים סלוניים, וכשהגענו לשיעור הראשון גילינו שהקדמנו בשעה, ובדיוק הייתה שם קבוצה שעשתה חזרה. ראיתי אותם ונדלקתי. אחרי החתונה יצרתי קשר עם המורה, שאמרה לי: 'אני זוכרת אותך. תבואי ונראה', למרות שהסברתי לה שאין לי רקע במחול. ככה הכול התחיל".

תוך כדי ששילר עשתה שני תארים בפסיכולוגיה, התמחות בפסיכולוגיה של הספורט ותואר במחול, היא נשאבה לעולם הריקוד. במהלך שנות הזוגיות שלה עם בעלה, היא הביאה לעולם שלושה ילדים ועברה לידה שקטה אחת: "זה קרה לפני לפני 6 שנים, זה מהדהד בגופי וביצירות שלי עד היום. באותה תקופה לא יצרתי, ורק החזרה לסטודיו והעבודה על יצירה חדשה היו מה שעזרו לי להתמודד עם האובדן ולהתאושש".

"ביום שחגגתי את יום הולדתי ה-35 הייתי מאושרת, אבל הרגשתי שמשהו חסר בי. לקח לי עוד שנה כדי להבין מה הרגשתי כל כך חזק, ובגיל 36 הבנתי שאני לא רוצה רק לרקוד, אני רוצה גם ליצור דרך הגוף יצירות שאני גם ארקוד בהן. רק שלוש שנים אחר כך הרשיתי לעצמי להתחיל ולפעול, ועוד עשור, שבמהלכו עברתי מסע מפרך גופנית ומנטלית. התחלתי ללמוד את רזי הבלט והמחול המקצועי, ריקוד על נעלי פוינט, והפכתי את התחביב לקריירה נוספת".

"שום דבר בצעירותי לא היה יכול להעיד או לרמוז על התהליך שאעבור בבגרותי, חוץ מהעובדה שכמו אמא שלי, תמיד הייתי פורצת דרך, כריזמטית, מובילה ומאוד יצירתית וחרוצה. בעבודה קשה מאוד ועם הרבה זיעה ודמעות, סללתי את דרכי בעולם של רקדנים מקצועיים שצעירים ממני ב-20 ו-30 שנה. בשנים האחרונות ובשקט-בשקט, יצרתי יצירות מחול, כשהשלוש הראשונות, 'Lily', 'Gloria' ו'Sofi', קשורות כחוט השני לתקופות בחיי ולמי שאני", סיפרה יעל.

יומיים לפני שקיימנו איתה את הריאיון, התקיימה הפרימיירה של יצירת מחול נוספת אותה יצרה השנה, "Lake", המחברת בין הטבע לחיים: "חיבורים שבריריים ועוצמתיים כמו המציאות עצמה", מתארת שילר את היצירה, "יש כל מיני סוגים של אובדן ביצירות שלי, מהחיים של כולנו. הדרך לעבד אותם לתנועה, רעיון מופשט שהופך למחול מרשים, מרפאת אותי בכל פעם מחדש, ומאפשרת לי להתמודד עם דברים שאפילו מילים לא יכולות לתאר. רק תועה, הצבעה גופנית, טלטול ורטט שעובר דרך האיברים בגוף".

ההחלטה ששינה הכול

"ההחלטה לצאת לקריירה החדשה, לצד הורות מתמסרת וקריירה כפסיכולוגית, לא הייתה ביום אחד. זה קרה לאט-לאט, בחירה אחת הובילה לשאיפה אחרת, וטעימה אחת הובילה לרצון לעוד. ככה בניתי לי קריירה נוספת בלי להתכוון, אבל עם עבודה קשה ומעט שעות שינה, תשישות גופנית ומחירים חברתיים", סיפרה. היא מעולם לא חשבה שאפשר לחבר בין שני העולמות בהם היא חיה, ולפעמים אפילו התביישה: "היו שנים שהסתרתי את זה שאני גם פסיכולוגית, ומהמטופלים שלי הסתרתי את זה שאני גם רקדנית. זה היה כמו לצאת מהארון, להגיד: 'אני פה, עכשיו תורי'. רציתי לרקוד, ולא להפסיק לרקוד". לדבריה, למרות הרצון, ההתחלה שלה בתחום לא הייתה קלה: "התפוצצתי בסטודיו, קיבלתי מבטים מעליבים ואכלתי הרבה חרא. רקדניות אמרו לי בפנים כל מיני דברים שהרגו אותי מבפנים, אז בכיתי והמשכתי כי לא יכלתי לעשות אחרת. תחושת ההחמצה אכלה אותי מבפנים, אבל הייתה גם המנוע שלי להתקדם. לא הייתי מוכנה יותר להפסיד או להחמיץ, וידעתי שאני מוכשרת ושיש לי הרבה מה להציע לעולם".

אחרי חמש הופעות של היצירה הראשונה שלה, היא נפצעה קשה בצווארה: "סבלתי מאוד ונאלצתי להפסיק לרקוד, הרופאים אמרו שלא אחזור לרקוד. היה רופא שאפילו הציע לי לעבור למקרמה, בלי שהבין מה המילים שלו עושות לי בלב. בעקבות הפציעה, החלטתי לעבור התמחות בפסיכולוגיה של הספורט והאתגר הגופני, שעסקה גם בחלקים המנטליים שכרוכים באתגרים גופניים עצימים ובהשלכות הרגשיות של פציעות ספורטאים. מאז אני מטפלת בספורטאים וברקדנים, ואני מבינה כמה זה הכרחי לכל מי שעובד עם הגוף ומביא אותו לקצה".

לדברי שילר, אין ספק כי מלחמת "חרבות ברזל" השפיעה עליה רבות ביצירת המופע, שעוסק בקשר בין השרירותי, הנחרץ והסופי לנשימה, תנועה וחיים. "כשהחלה המלחמה, עצרתי את החזרות. אחרי שלושה שבועות הרקדנים ביקשו לחזור, אבל אמרתי להם שאין לי מה להציע, שאני ריקה לגמרי, אבל הם התעקשו", היא מספרת. "חזרנו להיפגש בסטודיו כדי להמשיך ליצור, והבנתי שטעיתי. לא היה אפשר למנוע את זה, המציאות המזעזעת בחוץ חלחלה גם ליצירה. היא חלחלה לתוכי גם עם כל אזרח או חייל שנהרג. משהו בי חזר שוב לאותה הדפיקה בדלת ששינתה את חיי והפכה אותי לילדה בוגרת בין לילה. ילדה שאיבדה את הילדות שלה כשהיא תולה מודעות אבל של אחיה החייל".

היא הוסיפה: "התחושה החזקה ביותר שעלתה בי היא תחושת הזילות בחיי אדם. ההפקרה של החיילים והאזרחים, האטימות בדרגים הגבוהים מול החלל שנפער בכל משפחה ותחושת הבזבוז של חיי האדם. גם בכל זה עוסקת היצירה, בצורה אפילו מעט צינית".

במופע היא משלבת גם טקסט על חלל צה"ל: "הטקסט, שכתבתי בעצמי, נכתב כדי להשמיע את קולו של החייל שמת, מתוך ידיעה שזה הקול היחיד שלא נשמע. מסביב לאולימפיאדה של קולות, טיעונים וגחמות, המתים לא יכולים להשמיע את קולם, את תחושת ההחמצה האישית שלהם והזעקה אם כל זה היה לשווא". היא מסכמת: "ביצירה שלי יש רגעים מהפנטים של חיבור שלא תלוי בזמן או במצב שרירותי. רגעים של גבורה וזיכרון, טקסי קינה ופולחן, אקסטזה ועונג, אש ותמרות עשן - ורק קול אחד שראוי להשמיע לעד".