משחק החיים • על "קברט" של תיאטרון הקאמרי

מישהי חכמה אמרה לי פעם שמי שלא אוהב מחזות זמר הוא איש מאוד עצוב, שכנראה איבד את שמחת החיים. הרי מה כבר יכול להזיק בסיפור על הבמה שמעורבב עם נגינת תזמורת, שחקנים שמאמצים את הריאות עבור הצופים לצד רקדנים מיוזעים, ושואו שמותיר אותך מפזם את הפזמון החוזר - הרבה אחרי שאתה כבר לא על הכיסא המרופד באולם. בתום צפייה בהפקה החדשה ל"קברט" הקלאסי של תיאטרון הקאמרי, כנראה שתרגישו גם אתם ככה - וזה האישור הטוב ביותר לכך שמשהו מוצלח קרה שם בתיאטרון.

לעומת גרסאות המסך של המיוזיקלז, יש איזשהו קסם אחר שאתה חווה בתיאטרון, כצופה שמביט אל הבמה וחש שהשחקן עושה הכל עבורך (וגם עבור מאות האחרים שממלאים את המקום). הציפייה היתה גדולה - סוף סוף מחזמר מצליח שאינו מבוסס על שירים מוכרים של אמן מקומי (ויסלחו לי צביקה פיק את שלמה ארצי). עמרי ניצן ביים וחאבייר דה פרוטוס לקח פיקוד על הריקוד של 40 משתתפים בהפקה היקרה, שמחדשת לנו את הסיפור על קליף - סופר צעיר אמריקני שמגיע לברלין בתחילת שנות ה-30, ומתאהב בזמרת המועדונים האנגליה סאלי. תקופה של תרבות תוססת מול אבטלה וזנות, עם שירים שממחישים את האווירה (בשילוב תזמורת חיה על הבמה) ושזורים בעלילה מלאת אשליות, אבל לא נראים תלושים מהמציאות.

הנאמברים הידועים של המחזמר, בהם "על כספו סובב העולם", "מיין הר" ו"קברט" בגרסתם העברית שם, התפאורה הבסיסית שופעת אלמנטים של וידאו-ארט שמעצימים את החוויה, אבל לא הכל הוא כזה "פאן". קברט הוא ממש לא לילדים, הוא מופע אירוטי לפרקים ומלא הומור שחור, מהסוג שלא תמצאו בהצגת חנוכה או בתוכניות ערב שישי בטלוויזיה. יש רגעים שהוא בוטה מאוד, כדי להמחיש את הפריצות והמתירנות הנאורה של ברלין לפני עליית הנאצים לשלטון, וברגעים אחרים הוא אפל במיוחד, כדי להוכיח שגם אם נוצץ בתוך מועדון ה"קיט קאט" החמים, דווקא מה שמתרחש על הבמה שלו מוכיח שהעולם שבחוץ, זה של גרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר, כבוי ומדכא.

ממש לא גרסאת הסרט

המגרעה הכי גדולה של ההפקה היא דווקא הסרט הכל כך מפורסם משנות ה-70 שנעשה לפי העלילה, אבל ממש לא תואם אחד לאחד את גרסאת המסך. הסרט ההוא, עם לייזה מינלי (שאמורה להגיע בעצמה לארץ לחזות בפעם המי יודע כמה שלה בעוד גרסא מקומית), שלא מאפשר לך להנות מהמחזמר מבלי להשוות אותו לשואו של האייקון ההוליוודי וחבריה.

אולה שור-סלקטר, דווקא מצליחה להמריא לשיאים כסאלי בולז האנגליה, מייצרת דרמה לא רעה ושרה מכל הלב (גם אם לא מצליחה לקחת אותנו לפסגות ההתרגשות שמספקת מינלי), במיוחד כשהיא הופכת את הלב של קליף ברדשואו - בגילומו של אקי אבני - בתפקיד קטן יותר שמצריך הרבה יותר ישיבה והנהון מהצד, מה שגורם לו להיות הדמות המרכזית עם הקול הכי קטן בהצגה.

אז מי הדמות עם הקול הכי גדול? אין ספק במשהו אחד - איתי טיראן, בתפקיד מנחה הקברט (MC) המפוכח והציני עד כדי כאב - הוא הליהוק המוצלח ביותר של המחזמר. בזכות סטאר קוואליטי ונוכחות בימתית של פיל בחנות חרסינה, טיראן בולע את הדמות לתוכו וחי אותה על הבמה, כך שהוא מצליח למגנט את אליו את כל המבטים בין אם תרצו או לא תרצו. רקדנים ורקדניות סמי-מעורטלים ינועו סביבו, שחקנים אחרים ישירו טוב ממנו, ובכל זאת מרבית תשומת הלב שלכם תופנה אליו.

פשוט אי אפשר לחמוק מהדרך שבה הוא חי את דמות המנחה הג'וקר ומהילת הכישרון שאופפת אותו על הבמה, והשאירה את היושבים סביבי שמוטי לסת. בין העוני והאבטלה הקשים של גרמניה באותה תקופה, עליית הרייך השלישי והתגברות הפעולות נגד היהודים, ומנגד - החיים ההדוניסטים של אלה שמעדיפים להתעלם מהמצב כפי שהוא, המנחה הסאדו-מזוכיסטי מציג את התמונה כפי שהיא, חדה וכואבת, מעוותת ומזיקה. "רוצים לשמוע בדיחה?", הוא שואל לפני שהוא מפעיל מקלט רדיו שמשמיע עוד נאום תוכחה של היטלר. מצחיק זה לא.

ומי עוד שם? מיקי קם מעוררת הזדהות כפרויליין שניידר ומקסימה בביצועים שלה לשירים, והאינטראקציה שלה עם גדי יגיל (כשולץ היהודי) מצויינת. סיפור האהבה הבלתי אפשרי שלהם - בגלל יהדותו של שולץ, מספק את רגעי הנחת על הבמה, גם אם היא של שני אנשי מעמד ביניים מקשישים. אורי רביץ (ארנסט) ועירית קפלן (כפרויליין קוסט הזולה) עושים את התפקידים שלהם מצויין, לעומת להקת הרקדנים שלא עושה הכל באופן מושלם (ואולי כך זה בעצם צריך להיות בקברט, גם קצת אנושי) אבל מצליחה להנות על הבמה.

גם אם אתם לא בעניין של מחזות זמר, הדרמה שמלווה ברגעי משעשעים, כשכל כמה דקות אחד מהמשתתפים פורץ בשיר וסוחף אחריו את האורכסטרה עד לשיא הפומפוזי - אתם צריכים קצת קברט בחיים. בתוך הסיפור המעניין, הזיקוקים והמיניות, מסתתר מסר פוליטי וחברתי חשוב לא פחות - על אומה שסועה שהעלתה את הנאציזם עד לסוף שידוע כיום לכולנו, אבל צריך תזכורת מעוררת מפעם לפעם. לכו, לכו לקברט.

"קברט", 2011, תיאטרון הקאמרי