תיאטרון האבסורד: על הרצח של ג'וליאנו מר ח'מיס

רצח השחקן היהודי-ערבי ג'וליאנו מר חמיס, שנורה היום (שני) אחר הצהריים על יד "תיאטרון החירות" שניהל בג'נין בידי רעולי פנים, קטע באכזריות קריירה יוצאת דופן של אדם יוצא דופן, שנעה בין עשייה אמנותית אינטנסיבית על במות התיאטרון ומסכי הקולנוע, לבין עשיה פוליטית וחינוכית אינטנסיבית לא פחות, שניסתה לפעול, לשיטתו, לקידום סיום הסכסוך  - אבל פעמים רבות עוררה זעם בשני הצדדים.

מר, יליד 1958, נולד לאב הערבי צליבא ח'מיס, פעיל המפלגה הקומוניסטית, ולבת זוגו היהודיה, פעילת זכויות האדם ארנה מר חמיס. את דרכו בקולנוע החל כששיחק ב-1984 בסרט האמריקני "המתופפת הקטנה", שעסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, לצד הכוכבת ההוליוודית דיאן קיטון ושחקנים ישראלים נוספים, בהם יהונתן סגל ודורון נשר. בהמשך דרכו שיחק בסרטים ישראלים כגון "זהר", "עץ הדומים תפוס" ו"סיפורי תל-אביב", בכמה מסרטיו של עמוס גיתאי, כמו גם במספר הפקות זרות. בסוף שנות התשעים עבר לכסא הבמאי, כשהחל לצלם את הסרט התיעודי זוכה הפרסים "הילדים של ארנה", שיצא בשנת 2003 ועסק בתיאטרון הילדים שניהלה אמו במחנה הפליטים ג'נין, ובקורותיהם של הילדים שלקחו בו חלק ועברו, בתקופת האינתפיאדה השניה, לשורות החמושים הפלסטינים.

מר שיחק גם בהצגות תיאטרון רבות, וביניהן "נשיקת אשת העכביש" ו"מראה מעל הגשר" בתיאטרון "הבימה", "הילדה של כולם" בבית ליסין, ו"בני ערובה" ו"אותלו" בתיאטרון חיפה. ב-2009 חזר מר חזר לכותרות בעולם התיאטרון, כאשר הרים עיבוד לספרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות", הממקם את עלילת הספר בלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהשתתפות פעילי טרור לשעבר, ומסרים שגררו גם לא מעט התנגדות בצד הפלסטיני.

הילדים של ג'וליאנו

במקביל ולעתים כחלק מהעשיה האמנותית, עסק מר בפעילות פוליטית נגד שלטון הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ולמען זכויות הפלסטינים. בסוף שנות השמונים סייע לאמו בהקמת "הבית של ארנה" בג'נין, תיאטרון מתנדבים לילדי המחנה שנועד להקנות להם מיומנויות משחק והשכלה בלתי פורמלית, בו היה מר שחקן ובמאי הלהקה. אחד הילדים בתיאטרון, שהפך לאחת הדמויות המרכזיות בסרט אודותיו ולחברו של מר, היה זכריה זביידי שהפך בתקופת האינתיפאדה השניה למפקד "גדודי חללי אל אקצה" בעיר.

ב-2006, לאחר ההצלחה הבינלאומית לה זכה הסרט ותרומות שהגיעו בעקבותיה, פתח מר את "אל חורייה", או "תיאטרון החופש", במחנה הפליטים. בדומה לתיאטרון שהקימה אמו, גם לתיאטרון של בנה נמצאו מתנגדים במחנה, אך עם פתיחתו בירך מר על תמיכתם של נציגי החזית העממית, הג'יהאד האיסלמי והחמאס בעיר במוסד, והתייחס לטענות בדבר התנגדות החמאס לתרבות המערב כאל "תעמולה ישראלית-מערבית-אמריקנית". האידיליה לא נמשכה זמן רב, כאשר ב-2009 הוצתה דלת הכניסה לתיאטרון בבקבוק תבערה שנזרק לתוכו על ידי מוסלמים קיצוניים, שגם פרסמו כרוזים שהציגו את מר כסוכן ציוני, יצאו נגד התנגדותו לפנאטיות הדתית ואיימו על חייו. מר, מצידו, השמיע בתקשורת הישראלית התבטאויות אנטי ישראליות יותר ויותר, של תמיכה במאבק הפלסטיני המזוין, מדינה פלסטינית "מהים עד הנהר" וסירוב לכל מימון ישראלי, ובמקביל סירב להכנע לאיומיי הקיצונים האיסלמים בג'נין.

אם יתברר שהחשדות לגבי זהות הרוצחים נכונים ואכן מדובר בקיצונים איסלמיים פלסטינים, נראה שמדובר בסוף טרגי ואבסורדי במיוחד לסיפור חייו רוויי הקונפליקטים של ג'וליאנו מר, שהחל בצד הישראלי של המתרס, בשירות צבאי בסיירת צנחנים, והסתיים במוות אלים מידי רוצחים שיצאו דווקא משורות האנשים שעם מאבקם הזדהה בימיו האחרונים בצורה טוטאלית כל כך.

>>> ג'וליאנו מר נרצח בג'נין

>>> גילה אלמגור: "זה אירוע מזעזע ונורא, זאת פשוט הוצאה להורג"

>>> כל הסיבות מדוע צריך לצפות בסרט "הילדים של ארנה"