סכין קהה
ניר נון נוה חש בפספוס ב "משחיז הסכינים הסיני" של תיאטרון החאן

פסקה חדשה
"משחיז הסכינים הסיני" שמעלה בימים אלו תיאטרון החאן מבוסס על סיפורי "הינשוף" של ניסים אלוני, ומנסה להביא לנו תמונה מתקתקה-מרירה של סיפור התבגרות בתל אביב בצל מלחמת העולם השניה. מדובר במחווה של התיאטרון הירושלמי לחגיגות המאה של תל אביב, במסגרתה אנחנו נחשפים לחייו של אדרינה, המגיע אלינו כאדם בוגר אבל נסחף לזכרונות, ספק אמיתיים ספק מומצאים, הבונים לפנינו תמונה של ימי נעוריו - עם טעם הנע בין נאיביות ונעימות לבין סיוט הזוי.
אנו נחשפים אליו כנער תמים, וחייו הסובבים בעיקר סביב הוריו ובית השכנים: שמיל - מלך השכונה הנערץ שאת חברתו הוא מחפש ללא הרף, אחיו של שמיל - אחיש, חסר המנוחה שנקשר רוב היום לעץ בכדי שלא יברח; אמם של שמיל ואחיש, המנהלת רומן בעוד בעלה נלחם בחזית; אמו הצדקנית ואביו הפתוח והמשעשע יותר, שלא נכנע לתכתיבי אשתו וסולטנה הזקנה שמתיימרת להאיר בחוכמתה את חייו אך מחפשת מפלט לעצמה. בין לבין שזורות חוויות ילדות הכוללות ניסיון להתחבב על שמיל, בריחה מהבית לצפות בזריחה, הצצה על בית קפה בו חיילים בריטים ונערות מהיישוב משתובבים יחדיו וחזיונות בדבר ינשוף וחייל טורקי קטוע ראש.
צוות השחקנים של החאן עושה עבודתו נאמנה, כשמעל כולם ניתן לציין את יהויכין פרידלנדר המגלם את דמות האב בצורה אמינה וללא רבב, וכן את סולטנה הזקנה, ואת ארז שפריר המגלם את אחיש בלהט רב ובעוצמה הנדרשת.
התפאורה המורכבת ברובה מצינורות ומוטות, פרי עבודתה של דנה צרפתי גם היא עושה עבודה מוצלחת, המאפשרת מעבר הדמויות בין התמונות בצורה אמינה מחד, ומשרה בכל תמונה את ההוויה הנדרשת מצד שני.
ובכל זאת, משהו לא ממש עובד עד הסוף בהצגה. אמנם בעוכריי העובדה כי לא קראתי את המקור, אולם התחושה היא משהו בעיבוד לבמה לא עובד. הדמויות לא מצליחות לסחוף באמת, לרגש באמת. הסיפורים מסופרים, אבל לא לגמרי עוברים ולא נוגעים. לעתים נראה כי ההומור שהושחל אינו תואם לחלוטין את ההוויה, שהסיטואציות מפספסות משהו מעט יותר אינטימי, נוגע, אמיתי.
בסופו של דבר מדובר בשעה ורבע נעימות למדי, משעשעות לעתים, הזויות לעתים, המנסות לתת מבט ייחודי לאותם ימים. רק תחושת הפספוס שצצה לא פעם לא נותנת להינות מהן לחלוטין.



