הטקסט האבוד של חנוך לוין

לפני 10 שנים, ב-18 באוגוסט 1999, הלך לעולמו המחזאי, הבמאי והסופר חנוך לוין. לוין התחיל לכתוב כתיבה אמנותית מקצועית כבר בזמן שירותו הצבאי כחייל בשירות סדיר, במהלך השנים 1961-63. רבות מיצירות אלה לא התפרסמו כלל, וחלקן פורסמו במסגרות שונות אך נשכחו במרוצת השנים.

המשורר וחוקר הספרות יצחק לאור, שחקר במשך קרוב לשנה את התקופה הזו בחיי לוין, הצליח למצוא ולרכז עשרות מהיצירות הנשכחות לאחר נבירה ממושכת במסמכים, מכתבים, אוספים וארכיונים וראיונות עם אנשים הקרובים ללוין. החודש הן פורסמו בגליון מיוחד של כתב העת "מטעם", ואנחנו מביאים לכם אחת מהן:

דודי חוני / חנוך לוין

דודי חוני שכב לישון מתחת לחרוב והתעורר מקץ 2000 שנה מתחת ללוח-מודעות. גם אלה שחשבוהו למת כבר היו מתים מזמן. קם דור שלא חשב עליו כלל.

ימינו, ימי שיר-השירים, הניצנים נראו בארץ, כמו שנאמר בפזמונים הפופולאריים.

כל שד – עופר, כל אף – מגדל. דודי חוני היה אדם תמים. הוא ניער את העשבים מכותנתו והלך אל הרחוב למכור את מעגליו. והימים, ימי שיר-השירים; חינניות מנומשות טופפות לאיטן כשהן נשענות על חמודים מתולתלים וצוואריהן מכוסים פרוות שועלים קטנים. דודי חוני, היה אדם בלתי מציאותי; הוא חשב למכור מעגלים בעולם ישר-זווית. היתה זו שטות.

כמובן, הימים, ימי שיר-השירים, מה תעשה שולמית ספורטיבית במעגלי זקן עיקש? הימים נפלו זה אחר זה כמו חרוזים. שרדו בחיים רק אלה שידעו לפזם. הם הרנינו לך את ימותיך באבי-אביך. אני ידעתי שדודי חוני לא יוכל לשיר. הוא היה זקן. 2000 שנים הופכות כל אדם לספקן. כששמע אותם שרים שהם חבצלות-השרון ושושני-העמקים, שעיניהם כְּיוֹנים ולחייהם כערוגות-בושם, חייך ולא האמין.

אלוהיו שלו לא דיבר חלקלקות כאלה אפילו כשהיה מרוצה. הרבה חורבן ראה מכדי שיתפתה להאמין שקורות בתיהם עשויות ארזים.

ראיתיו בפעם האחרונה לפני חודש. בטרם יצא, השליך אל האש את מגילת-היוחסין שלו, מגילה עתיקה ומתפוררת. בין דודי חוני לבין ברטה קיש היתה רשימה ארוכה של מחשבי-קיצין מבולבלים אך נקיי-זרע. לא היה סיכוי שיהיה המשך, הימים ימי שיר-השירים, כל הפקחים הם ממזרים. ראיתי אותו יורד לכיכר העיר ומתמוטט בתוך המון רב של ששים מלכות, שמונים פילגשים ועלמות לאין-מספר.

מכרים סיפרו לי שהמשיך ללכת ולצייר את עיגוליו. בשדרה אחת התקלסו בו הילדים והוא גער בהם שלא יבלבלו לו את העיגולים. שולמית אחת שארבה לו בסתר חדר-המדרגות, פירשה את דבריו באופן מסולף וטילפנה למשטרה. מצאוהו השומרים הסובבים בעיר, היכוהו, פצעוהו.

השבעתי אתכן, בנות-ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו?

(1966)

לדף הגליון באתר כתב העת "מטעם"