לכל הרוחות

כשמגיעים לתיאטרון פרינג', בעיקר כשהוא מעלה מחזה קלאסי, קיימת ציפייה מובנית למשהו אחר, חדשני, אולי אפילו שובר גבולות. על כן האכזבה הגדולה מהקלאסיקה של הנריק איבסן עם "רוחות רפאים" בהפקת תיאטרון תמונע.

המחזה נכתב בשנת 1881 ומספר על אינטראקציה בין חמש דמויות, יום לפני טקס חניכת בית יתומים על שם בעלה של אחת מהן, הלנה אלוינג. לאט לאט אנו נחשפים למערכת היחסים הסבוכה בין כולם, על שקרים והסתרה של שנים, על אהבה ושנאה, על שפיות ושגעון, על הסבל שאבות מורישים לבניהם והתפרקות ערכי המוסר, בוודאי אלו של לפני יותר ממאה שנה.

הבימוי של יעל קרמסקי חסר מעוף אמיתי, לעתים לא מהודק ונראה חסר הקפדה, לא פעם לאה ואיטי, ואינו מצליח לסחוף פנימה, אל תוך העלילה הכה סבוכה ועוצמתית. המשחק של דורון תבורי, שגם תרגם את המחזה, מוצלח למדי, תוך שהוא מצליח לייצר דמות מלאה ושלמה, אולם יתר השחקנים חלולים משהו ואינם מצליחים לבנות את הדמות אותה הם מנסים להעביר לנו לבמה. יוצא דופן הוא אולי יפתח אופיר, שמצליח ליצור דמות שלמה, אם כי עם לעיתים עם להט מופרז המערער את האמינות.

יחד עם אקוסטיקה בעייתית שגורמת לכך שלפעמים השחקנים אינם נשמעים היטב אפילו בחלל המצומצם של תמונע, וסאונד שלא פעם אינו נקי ולעתים אף מיותר, נותר רק להעריך את התפאורה של אורית אדר בכר, שידעה להשתמש בחלל הלא פשוט בתבונה - אבל בשביל זה, בסופו של דבר, לא צריך שעתיים של הצגה.