מכה קלה במשקוף

על פי רוב אינני מחובבי הפארסה, קומדיה בה סיפור העלילה עצמו חסר כל חשיבות והעיקר הן הסיטואציות המוגזמות והבלתי נתפסות על הדעת, התגובות חסרות הפרופורציה והשילוב הבלתי מתקבל על הדעת של כל טעות אפשרית שחוברת בחדווה לקודמתה. ההליכה על ההגזמה וההפרזה, האיוולת השזורה בכל מקום, גורמות לי על פי רוב לנוע בחוסר נוחות בכסא במבוכה עבור אותם אלו שלוקחים חלק באירוע.

על כן לא הופתעתי שעם תחילת ההצגה "תקלה קלה" שמעלה בית ליסין, חשתי את אותה תחושה בדיוק. אמנם מדובר במחזה של ריי קוני, מבכירי כותבי הקומדיות הבריטיות, אבל עם כל הכבוד להומור של הממלכה, יש דברים שלא מצליחים לעבור בקרב כותב שורות אלו.

ההצגה כולה מתרחשת בחדר במלון, בו חלון תקול נוהג ליפול על כמעט כל מי שמעז לרכון עליו, מה שמייצר שטף בלתי אפשרי של סיטואציות הזויות. הבסיס הוא רומן בין חבר ממשלה למזכירה מהאופוזיציה, שבאים להתרועע יחדיו אבל אז מגלים אדם מוטל על אדן אותו חלון. כמובן שהאדם הוא בלש פרטי שנשלח לעקוב אחריהם אחר בעלה של אותה מזכירה, כשגם אשתו של השר נכנסת לתמונה וגם עוזרו של השר. ומנהל המלון. והמלצר. והבעל. והאחות של האמא של העוזר. ואולי שכחתי מישהו - זה הרי לא ממש מהותי. הרי לא תתכן פארסה מוצלחת אם העלילה לא תלך ותסתבך עם אינספור שקרים, תשוקות אינפנטיליות, ואופי מיני בכל רגע נתון כמעט, והכל בקצב מהיר, כשהסיטואציות הבלתי אפשריות הולכות ומתרבות.

למרות הרתיעה הראשונית וחוסר הנוחות בתחילת ההצגה, הרי שמשהו בכל זאת הולך ונבנה. חרף המבוכה בתחילה, לאחר שנחשפות לפנינו הדמויות כולן ולאחר שהן נבנו בצורה מספקת – כאילו ניתן האות להשתמש בכל שלמדנו, נמוגה תחושת הזלזול באינטיליגנציה, ולפרקים מגיעות אפיזודות המעוררות צחוק . לא מורכב, לא אינטיליגנטי במיוחד. פשוט, אבל אמיתי.

ליאור אשכנזי, כמו תמיד, יודע לעשות את העבודה ולהשתמש בנוכחות המרשימה שלו על הבמה. אלברט כהן בתפקיד המלצד מביא עמו ניסיון של שנים ויכולות מרשימות, ומורדי גרשון מצליח לתפוס את הבמה בצורה מוצלחת במיוחד, עם כשרון כובש ותשוקה אדירה שניכרים כמעט בכל תמונה.

לאחר שעתיים ומחצה לא יוצאים עם דבר בעל ערך מאולם התיאטרון, מלבד מספר רגעים של צחוק, לא הרבה, אבל לפעמים גם זה משהו.