חיבה על תנאי

עיבוד של סרט להצגה אינו ממש נפוץ. בדומה לעיבודים קולנועיים של ספרים – ולא להיפך, הדבר נובע הן מהתדמית כי הבמה הינה מעמד מכובד יותר ואל לו לתיאטרון להתדרדר לתרבות ההמון של המסך הגדול מחד, יחד עם הקושי שבהתמודדות מול יצירה קולנועית שהפכה מוכרת לרבים כל כך, מאידך.

כאן גם מופיע היתרון – כולם כבר מכירים, ומי שאהב את הסרט ימצא את דרכו מן הסתם גם לאולם התיאטרון. בימים בהם התיאטרון משווע לקהל, ופונה לא פעם לועדי עובדים – יתכן שמדובר בחלק מהמגמה שאנו מתחילים לחוש של עיבוד סרטים להצגות.

בית ליסין החליט להעלות את ההצגה המבוססת על הסרט (וספר במקור) עטור האוסקרים "תנאים של חיבה". העלילה מגוללת את סיפורן של אורורה (יונה אליאן) ובתה אמה (יובל שרף) ומערכת היחסים ביניהן לאורך השנים, כשבמהלכן נישאת הבת ומביאה שלושה ילדים לעולם, האם מתאלמנת, הבת מגלה שבעלה בוגד בה, האם יוצאת עם השכן האסטרונאוט קולונול גארט (ששון גבאי) ולבסוף – מותה של הבת מסרטן.

רוני פינקוביץ' עשה עבודת בימוי מוצלחת, תוך שהוא מצליח לשמור על דינמיות וקצביות לאורכה של כל ההצגה. בשילוב עם התרגום הנכון של שלמה מושקוביץ והתפאורה של כנרת קיש, גורמים לקהל לחוש את ההוויה בכל תמונה בצורה הנכונה. ההברקה של פינקוביץ' בה החללים לא פעם מתערבבים זה בזה – כך שאליאן ושרף נמצאות באותו חלל פיזית על הבמה, אולם לא בהוויית המציאות, מצליחה להוציא את המקסימום מהמדיום ולהעביר לנו את דקויות האינטראקציה ביניהן.

הבחירה ביונה אליאן לתפקיד האם, מוכיחה את עצמה בכל רגע נתון. אליאן משחקת את הדמות בצורה מדויקת, עד שלעתים נראה כי הדבר בא לה בקלות רבה מדי. גם גבאי מתנהל על הבמה בנינוחות מורגשת. לאורכה של כמעט כל ההצגה הדיאלוגים והאינטראקציות מובילים לסיטואציות מלאות בהומור ומעוררות צחוק, שמהם נשזרת מערכת היחסים המורכבת בין אורורה לאמה, כשהדגש הוא על אישיותה התובענית ולא פעם האגוצנטרית של האם. רק לקראת סוף ההצגה אנו מגיעים לאלמנט המהותי, שבמקור קיבל נופך בולט יותר בסרט – מחלתה של אמה.

וכאן בעצם נעוצה הבעיה היחידה בהצגה - הבחירה לתת פחות משקל לימי הסרטן, דבר המשליך ישירות על הווייתה של ההצגה. בציר הנע בין הומור לכאב, בין קומדיה לדרמה – הבחירה בהומור ניכרת, ויש בה משהו מכעיס. כי נראה היה שניתן היה לתת לנו יותר כאב, יותר עצב, יותר בכי.

ההצגה זורמת היטב, מצחיקה ברובה, ומעניקה חוויה נעימה לצופה, אולם נראה כי ניתן היה לקחת אותה עוד צעד אחד קדימה, ולהפוך אותה אולי למורכבת יותר – אבל גם אותנטית ועמוקה יותר.