ממש לא פלורידה

פסקה חדשה

"אורלנדו" היא הצגה ייחודית, שאף קיבלה את הגושפנקא של פסטיבל ישראל: שיתוף פעולה בין אנסמבל הרצליה ותיאטרון וידי לוזן משוויץ, כשהבמאי עמית דרורי מנסה לקחת אותנו למסע המרתק בפרשנותו הייחודית לרומן של וירג'יניה וולף.

פסקה חדשה

אין ספק שיש אלמנטים חזקים בהצגה. קשה להתעלם מהתלבושות המרשימות או מהתפאורה – שמחד נראית פשטנית משהו – אולם מאידך הולכת ותופסת נפח, כשכל אחד מהאלמנטים הופך מורכב יותר ויותר. כך למשל, דגם מוקטן של טירה המסתובב על צירו והופך לשידת מגירות פעילה במיוחד שלעתים הופכת לבמה בפני עצמה ומהווה נדבך מהותי בהצגה, המסך הגדול עליו מוקרנות תמונות ודימויים שבשלב מסויים הופך בעצמו לפעיל, רובוט-בובה מדבר, דגם ספינה משייט שמוביל אותנו בעולם דימויים קסום לדגם ספינת נייר באקווריום סגור על עגלה, ועוד.

אלא שעם כל הכבוד ליצירתיות בתפאורה ובדימויים – עדיין יש כאן הצגה שצריך להרים. וכאן אנחנו קצת בבעיה. אי אפשר לומר שסילביה טששניובסקה דרורי אינה משחקת היטב, ולו מהסיבה הפשוטה שחלק ניכר מההצגה הינו בבחינת הקראה של העיבוד הנוכחי למחזה. ונוכח העובדה שמדובר בהצגת יחיד, הרי שכאן מתחילה ונגמרת מהותה של ההצגה. סילביה דרורי עושה זאת בחן, ללא ספק, באינטונציה נכונה והגייה מרשימה של האנגלית. אולם עדיין מתקבלת תחושה לא פעם שבעצם אנחנו מצויים עדיין בשלבי ההפקה הראשונים של ההצגה – שלב ההקראה, או אולי בכלל בגרסה מתקדמת של פסטיבל מספרי סיפורים?

בשצף הטקסט שדרורי מלעיטה עלינו, לא פעם התחושה היא שאנחנו קצת הולכים לאיבוד, לא מצליחים לקלוט את כל השתלשלות האירועים, שלא לומר לעבד את כל המסרים והדימויים שעמית דרורי רצה להעביר לנו.

מלכתחילה לא מדובר במחזה קל, אולם נראה כי הבחירה דווקא בהצגת יחיד, בה אנו נאלצים לחוש לא פעם במרדף אחר המילים ולא אחר ההתרחשויות על הבמה, בניסיון להבין את שעובר על הדמות מתוך דיקלום הטקסט – ולא לחוש את שעלינו לחוש מתוך הדמות שמולנו – מחטיאה בסופו של דבר את המטרה.