נפגשים בסיבוב

המחזה "זה מסתובב" מאת יוסף מונדי מעביר ביקורת נוקבת על החברה הישראלית תוך כדי תיאור המאבק על היהודי החדש, זה שהגיע לארץ ומקים את מדינת היהודים, מתוך נקודת מבטם של שתי דמויות – האחת מתחזה להרצל והשניה לקפקא, המצויות במוסד ממשלתי. שתי קצוות של תפישת עולם המגיעות לכדי עימות.

בגרסה של אבי גיבסון בר-אל נוספו מימדים חדשים לעימות. הרצל הוא בעצם מדובב מטעם הממסד, שמטרתו להעביר את קפקא, ההוגה, הליברל, ההומניסט – לצד הנכון – הכוחני, המיליטריסטי, הלוחמני.
אצל בר-אל אין גינונים ואין נימוסים. המשחק אלים, והבוטות ניכרת בכל רגע, לעתים מגיעה עד כדי בהמיות.

העיצוב של החלל בתיאטרון הסימטה הוא מלאכת מחשבת. כלוב גדול בו מוחזק קפקא ואליו אנו נכנסים כצופים בתהליך. ההוויה האלימה מכה בנו מהרגע הראשון, לאורך ההצגה כולה אנו נאלצים להתמודד עם פניה של החברה שלנו: עם הציניות של הממסד בדמות המזכירה, עם הכוחניות של המיתוס בדמות הרצל, ועם נפילת ההומניות של קפקא.

לעתים יש תחושת בוסריות מסויימת, אולם היא אינה אלא החלטה מושכלת בדבר ביטויי האלימות והאגרסיביות המופעלים באותו "תא להסתכלות ממושכת". הבחירה ללכת עד הקצה, להציג את החברה שלנו במלוא כיעורה, כולל אלימות, מציצנות וסקס זול ומלוכלך – נועדו לזעזע אותנו ככל הניתן. הבחירה בשחקן גבר לדמות המזכירה (אמיר ירושלמי) נועדה כאילו להקצין עוד יותר את תחתית המדרון אליו הגענו – שגם נשים נאלצות לשחק את המשחק הגברי הרקוב והאלים, למרות קוביות השוקולד שהיא מציעה לנו במתיקות מעושה בתחילת ההצגה. העובדה כי בסופו של דבר קפקא משנה עורו והופך לרוצח – ובכך זוכה בשחרור, אמורה לזעזע אותנו – והיא אכן עושה זאת.

שלושת השחקנים - רונן יפרח (הרצל), מוטי רוזנצוויג (קפקא) ואמיר ירושלמי (מזכירה) עושים מלאכתם נאמנה, ולמרות העובדה שאינם יוצרים אצלנו הזדהות כלשהי עם הדמויות – מצליחים ליצור הכרה שלנו, כצופים, בחברה שהם מייצגים. ובכך עוצמתה של ההצגה, שלא מותירה מקום רב לאינטרפטציה של המסר.