סימנים כחולים

בפעם הקודמת שראיתי את הבלו מן גרופ בהופעה, זה היה אי שם בנייטיז, באולם עלום בניו יורק. איזה מכר של חבר של ידיד זרק לי שאני חייב, פשוט חייב לראות אותם, "כי הם מתופפים נפלא" וכך מצאתי את עצמי מגיע למופע שאין לי מושג מה עומד להתרחש בו.

המופע הזה נשאר חקוק בזכרוני עד היום. גודל ההפתעה, העוצמה, הריגושים מכל עבר והשימוש בכל חפץ נתון ככלי תיפוף, מגוון הצבעים וההמצאות – הותירו אותי בתחושה של כמעט חוויה חוץ גופית. כל רגע נתון היה ריגוש חדש, כל דקה הייתה חוויה, כל תנועה הייתה הפתעה – ורק כשהגיע המופע לסיומו הבנתי עד כמה הם הצליחו לסחוף אותי עמם – עד כי שכחתי לגמרי מי אני, היכן אני ומה לעזאזל כל האנשים האלה עושים מסביבי. אה. זה אולם. לא שמתי לב.

עם ציפיות כאלו ובידיים רועדות כמעט הגעתי למופע בגני התערוכה. ההתחלה היתה מבטיחה – לצפות בשלושת כחולי הפנים מתופפים בצורה כה מופלאה על צינורות ביוב החזיר לי את תחושת ניו יורק. אלא שככל שנמשך המופע צצו הצרימות. אמנם במופע עצמו הכל מתוקתק עד הפרט האחרון, התזמונים מושלמים, והיכולות מרשימות. ובכל זאת, משהו השתנה. פתאום צצו להן דקות "מתות" שבאו כהפתעה. לא דקות בהן לא קורה כלום, הרי שלושת הכחולים ממשיכים לתופף במרץ, הלהקה מאחור מנגנת בעוז, והזמרים שרים, אבל שם גם נעוצה הבעיה - דקות ארוכות מדי שבהן לא קורה יותר מכך ואין ריגוש מפתיע נוסף על הבמה.

גם חלק מהגימיקים מותירים תחושה מסויימת של דאונגרייד. כך למשל, רעיון תיבת הזכוכית לנגן הגיטרה, או כרטיס האשראי בתחילת המופע. אולי מדובר בחלק מההתמסחרות, פניה לקהלים רחבים יותר או ניסיון ליצוק בדיחות פשוטות יותר, אבל העוצמה של ניו יורק לא חזרה על עצמה.

ועדיין, למרות הכל, מדובר בשעה וחצי של התענגות. אולי לא חוויה חוץ גופית כמו פעם – אבל הבלו מן גרופ בהחלט מביאים את אחד המופעים היותר מעניינים וסוחפים שניתן לראות, כשחברי הלהקה לוקחים את המושג "אומנויות הבמה" רחוק ככל האפשר. שילוב מתוחכם של יכולות תיפוף מרשימות, מסכי וידאו, טלוויזיות, אורות, אנימציות, שנינות, מוסיקה, אפקטים והרבה אנרגיות שמצליחות לשלהב את הקהל, כשכולם עטופים במסר חברתי, מביאים מופע שלכל אורכו החיוך נותר על השפתיים, וברובו מלווה בתחושה של התפעמות וריגוש.