בדיחת שואה

למרות שבימינו כבר מבליח ועולה ז'אנר בדיחות השואה, עדיין מדובר באחת הפרות הקדושות האחרונות במחוזותינו, וגם הבדיחות מבוססות במהותן על ההכרה בעוצמה הבלתי נתפסת של השואה. האופציה להתמודד עם השואה בהומור כבר אינה חדשה וצצה לא פעם ביצירות שונות ובז'אנרים שונים, כשהמפורסם מכולם היה כמובן בסרטו של רוברטו בניני לפני כעשור "החיים יפים". אבל עדיין, בכל פעם שהשואה מגיעה לידי ביטוי כשהיא חובקת הומור בתוכה – משהו נע מעט באי נוחות בפנים, ובשבע עיניים נבחנת אותה יצירה לראות האם לא עברנו את הקו הדק, הלא ברור, של לדבר על זה בכל דרך אפשרית, אבל לא ליפול בפח הזילות.

וכך גם בהצגת היחיד "לולו - הרפתקה באושוויץ" שעלתה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו. בנסיבות אחרות סביר להניח שהתחושה הייתה שמשהו כאן לא תקין, אבל הידיעה כי מדובר בסיפור אמיתי, המבוסס של חייה של סבתה של השחקנית, נותנת סוג של גושפנקא להתרווח ולהוריד מעט את הצורך לבדוק כל פיפס בציציות.

ההצגה מגוללת את סיפורה של ליצנית בת 16 שמוצאת את עצמה באושוויץ ומצליחה לשרוד בזכות יופיה וחוש ההומור שאינו עוזב אותה לרגע. קארין קורט מתגלה כקומקאית מוכשרת ביותר, שמצליחה להעביר עולם מגוון של רגשות וסיטואציות בעזרת הרבה מאד ג'יבריש, מעט אנגלית בסיסית וכמה יציאות באידיש, כמתחייב לאור רוח התקופה הרלוונטית והמיקום. היכולות של קורט ניכרות כמעט בכל תמונה ותמונה, ויחד עם שלושת הנגנים שעושים אף הם עבודה מצויינת, מצליחה ליצור הוויה נעימה כמעט, כזו שמאפשר לצחוק ללא חשש.

אלא שאולי זו הנקודה הבעייתית. התחושה שכמעט מדובר בצפייה בג'וליאן שגרן ב"מסיבת גן" מעלה כמה סימני שאלה. כי בכל זאת, שואה - ואותה סיבה מוצדקת לצחוק מהסיטואציות השונות ודרך ההתמודדות עם החיים באושוויץ, פתאום הופכת לשאלה מהותית – האם החופש לצחוק עם הגיבורה היה עומד בעינו גם אם לא היינו יודעים שמדובר בעיבוד לסיפור אמיתי?

מאת: שלומי גולן וקארין קורט
משחק: קארין קורט
בימוי: שלומי גולן
ניהול מוזיקלי ונגן כינור: דניאל הופמן
נגן אקורדיאון: בוריס מלקוובסקי
כלי נשיפה והקשה: גרשון וייסרפירר