מאחורי הקלעים 3

אשכבה (הקאמרי), 1999

בשלהי שנות ה-90 העלה תיאטרון הקאמרי את אשכבה, מחזה נוסף מבית היוצר של חנוך לוין. שנה בלבד אחרי רצח שבעט במיתוסים המקומיים, חזר לוין במחזה מעט מפויס ופיוטי יותר, שבמרכזו שירה תיאטרונית על המוות. אשכבה מבוסס על שלושה סיפורים מאת צ'כוב, שבכל אחד מהם דמות המתמודדת עם אובדן: בונה ארונות קבורה שעם מות אשתו מבין עד כמה היתה חשובה לו, נהג כרכרות שאיבד את בנו ונוסעיו השיכורים אינם מבינים לליבו ומשרתת השועטת להציל את תינוקה לאחר שבעלת הבית שלה שפכה עליו דלי מים רותחים. המחזה מתמקד בסבל האנושי האוניברסלי ובכאב הנלווה אל המוות, אך גם כאן לא נעלמה לגמרי ביקורתו של לוין על מעגל האלימות בישראל.
ב-18 באוגוסט 1999 נפטר חנוך לוין ממחלת הסרטן. הוא נותר עד היום בכיר המחזאים בישראל ומן הפוריים שבהם, והטביע חותמו על המחזאות, הסאטירה ויצירת התיאטרון בישראל. בכל מחזותיו ניתן למצוא קשר הדוק להוויה הישראלית ולחומרים המכילים אותה, לתשוקות הבסיסיות ביותר המניעות את האדם ותהיות על משמעות קיומו של המין האנושי.

העבד (גשר), 2002

אחת התמורות הגדולות ביותר בתולדות התיאטרון הישראלי היא הקמתו של תיאטרון גשר ב-1991. התיאטרון הוקם על ידי יבגני אריה, במאי תיאטרון מצליח ממוסקבה (המשמש עד היום כמנהלו האמנותי וכבמאי הבית שלו), ומורכב ברובו משחקנים שעלו לארץ מרוסיה בשנות ה-90. גשר מתפקד כתיאטרון דו-לשוני המעלה הצגות בעברית וברוסית, ונחשב לאחד התיאטראות האיכותיים בישראל, בין היתר בשל תפישתו האמנותית המשלבת מקורות רוסיים עם אלמנטים תיאטרליים חדשניים.
ב-2002 העלה התיאטרון את ההצגה העבד, עיבוד לספרו של חתן פרס נובל לספרות יצחק בשביס- זינגר. ההצגה זכתה לביקורות נלהבות, לפרסים רבים ולהתעניינות גדולה מצד הקהל. היא קיבעה בתודעת הציבור את איכותו וגדולתו של התיאטרון הרוסי-ישראלי והציגה לקהל שניים משחקניו הגדולים ביותר: ישראל (סשה) דמידוב ויבגניה דודינה. העיבוד הבימתי מגולל את סיפור אהבתם של יעקב היהודי - ניצול הפרעות בפולין - ובתו של איכר פולני שבחוותו הפך יעקב לעבד. זוהי אחת ההצלחות הגדולות של התיאטרון הצעיר, והיא חשפה בפני עולם התיאטרון המקומי שפה תיאטרלית חדשה ומרעננת.

מרי לו (הבימה), 2002/3

הצלחה קופתית נוספת מבית היוצר של הבימה היא המחזמר מרי לו המבוסס על שיריו של צביקה פיק. מרי לו מהווה ציון דרך חשוב בז'אנר מחזות הזמר בישראל, והצלחתו עודדה את הפקתם של שלאגרים דומים. בעזרת שלל כוכביו - ביניהם יעל בר זוהר, גיא זוארץ, אילנה אביטל, מיכל אמדורסקי ואמיר פיי גוטמן - הביא המחזמר אל התיאטרון צעירים רבים שראו בו סמל לתרבות מבוגרת. מרבית משתתפי מרי לו הגיעו אליו מהמסך הקטן, ומחרוזת השירים שבו נלקחה היישר ממצעדי הפזמונים (למשל "שיר הפריחה" או "גבריאל" שביצעה עופרה חזה). העלילה מתרחשת בישראל של שנות ה-70 ומספרת על שלושה צעירים: גבריאל הנקרע בין אהבתו למרי לו החולמת להיות כוכבת, לבין אלה חברתו המסורה. המופע הצבעוני והתוסס בנוסח ברודווי, הרחוק ממסורות התיאטרון הקלאסי, עורר ביקורת רבה על זילות התיאטרון. אבל עם הצלחה לא מתווכחים, ותיאטראות נוספים ניסו ללכת בעקבותיו ולשלב את ה"התרבות הגבוהה" של התיאטרון עם תרבות פופולרית וצעירה יותר.

המלט (הקאמרי), 2005

המלט של תיאטרון הקאמרי סימנה עצמה במפת התיאטרון העכשווי של ישראל כאחת ההצגות החשובות ביותר. סיפורו של הנסיך הדני שאביו מת ואמו נישאת לדודו הפך תחת ניצוחו של עמרי ניצן לגירסה מקוצרת ודינאמית של הטרגדיה הקלאסית של שייקספיר. המחזה עלה בישראל פעמים מספר, אבל גירסת 2005 היתה שונה והציגה במה ניסיונית שהזכירה במת מופע רוק: ממרכזה יצא שרוול ארוך שנמתח לאורך האולם והקהל ישב על כסאות מסתובבים. בנוסף, ניצן שילב בהצגה רמיזות אקטואליות למתרחש בישראל, למשל כשהמלט תוהה על הצורך במלחמות לשם כיבוש חלקות אדמה קטנות.
המחזה הדרמתי והתובעני, שזכה לאורך ההיסטוריה לאין-ספור פרשנויות וביצועים, המליך בין ליל את השחקן הצעיר והאנונימי איתי טיראן, והפך אותו לאחד השחקנים החשובים והמוערכים בדור השחקנים החדש של ישראל. בשל ההרפתקנות שבה, אולם התצוגה החדשני, הפרשנות הפוליטית לטרגדיה של המלט והשחקן הצעיר שגילם את התפקיד הקשה בוירטואוזיות רבה - הפכה המלט להצלחה קופתית גדולה ולאבן דרך בתולדות התיאטרון הישראלי.

עקיצה טבעית (צוותא), 2006/7

לצד העשייה בתיאטרון הרפרטוארי ובתיאטרון הפרינג' החלו קמות קבוצות עצמאיות שיצרו והפיקו את תכניהן בעצמן. אחת הבולטות והמצליחות שבהן היא אנסמבל ציפורלה: עשרה בוגרי הסטודיו למשחק של ניסן נתיב בתל אביב, שהרכיבו ובנו את המופע עקיצה טבעית בעצמאות מוחלטת, ללא במאי, מחזאי או כוריאוגרף. עקיצה טבעית, מופע סאטירה המורכב ממערכונים, שירים וקטעי נונסנס, הצביע על זליגה של פורמטים ותכנים טלוויזיוניים לבמת התיאטרון, ועל שילוב אמנות התיאטרון עם אמנות הסטנד אפ ואווירת האינטרנט. יותר ויותר ניתן לראות היום הפקות תיאטרון שאינן מורכבות ממחזה אחד שלם, אלא ממספר קטעים מהירים, חדים וסאטיריים שמטרתם היא בידור אינסטנט המשלב ביקורת על כל המתרחש במדינה.

לחלק הראשון - לחצו כאן
לחלק השני - לחצו כאן