היפר אבידניום
עידו הרטוגזון קיבל מנה של חומר טוב בהצגה "המאה השלושים" על פי יצירתו של דוד אבידן
דוד אבידן, אחד הגאונים הגדולים של השירה העברית, ואחד הגאונים הגדולים שחיו אי פעם בארץ הזאת היה נהנה בהצגה "המאה השלושים" שהוצגה אתמול בסוזן דלל. השימוש היעיל של יוצרי ההצגה במוטיבים עתידניים וטכנולוגים מתוך יצירתו של אבידן הצליח להעביר את אותה תחושת עתידנות לשונית, תחושה של לשון כטכנולוגיה שאבידן שקד עליה כל כך בכתבים שלו.
לציבור הישראלי לקח זמן להכיר את אבידן, להבין אותו, להיות מושפע ממנו. זה התחיל רק אחרי מותו ב-1995, וממשיך לקרות בהדרגה. הסרט התיעודי "אבידניום 2005" של יהודה קווה, עם קטעי ארכיון נדירים מחיי המשורר, היה שלב אחד. בסרט, מספר אחד המרואינים כיצד הרגיש אבידן כאילו הוא גילה יסוד חדש מטבלת היסודות הכימיים – האבידניום. כעת מגיעה ההצגה, ששמה שאול משם הוצאת הספרים שייסד אבידן, והיא נותנת לצופה מנה מרוכזת, כמעט קטלנית של האבידניום הזה. שורות מחץ מתעופפות מצד אחד של הבמה לצד השני. פרשנויות מוזיקליות עכשוויות לשירים של אבידן. זהו היפר אבידן.
כטכנולוג של השפה ברא אבידן בשירים שלו כרב אומן עולמות של צלילים, של יחסי כוחות ופוליטיקות שמתרחשות בין מילים, של מחשבות, תיאוריות והזיות. ההצגה שביים בוירטואוזיות ארי רמז, שזוהי הצגת הבכורה שלו כבמאי מצליחה להחיות את העולמות הללו מחדש ולהביא אותם בצורה חיונית, מפתיעה וגם משעשעת.
עתידנות לואו-טקית
שלושה שחקנים לבושים בשחור על במה עם שלושה שולחנות ודיקטפון (ככה אבידן קורא לרשמקול). הנקיון האסתטי הזה בסיוע תאורה, כמה קטעי מוזיקה מינימליסטים ומספר הקלטות דיקטפון מספיקים לרמז על מנת ליצור תחושה של עתידנות. אבל זו עתידנות לואו-טקית, עתידנות של המאה השלושים שהגיעה היישר משנות השבעים של התרבות הישראלית.
הטקסטים שמשמשים את השחקנים אייר וולפה, אורית זפרן וזאב שמשוני הם הטקסטים המקוריים של אבידן ללא מילה נוספת, ללא מילה מיותרת. מה שעושה את ההבדל הוא דרך המסירה: השירים מתפרקים לחלקים, מילה מתחילה אצל דובר אחד וממשיכה מדובר אחר, משפט הופך לפינג-פונג. סכיזופרניה פושה בשפה של אבידן. בעזרת הרבה יצירתיות, רגישות סמנטית ואומץ מצליחים השחקנים להעביר את השירים של אבידן טרנספורמציות וטרנסמוטציות ולהפוך אותם משיר, לדיאלוג, לסיפור לתאטרון. חובבי שירה ותאטרון, וכמובן כל מכורי האבידניום, ימצאו כאן את מה שהם צריכים.
הערב (שישי, 14.12), אולי בפעם האחרונה, במרכז סוזן דלל בשעה 22:00