קרובים רחוקים

כשארנסט תומפסון היה בן 28, שחקן צעיר ומובטל, הוא התיישב לכתוב את המחזה "האגם המוזהב", העוסק בזקנה ובסיומם של החיים. לקראת סוף שנות השבעים הפך המחזה להצגה מצליחה בברודווי שאף הועלתה מחדש על הבמות בשנת 2005, אך הוא ייזכר לעד כסרט בו שיחקו זה לצד זו ג'יין פונדה ואביה הנרי, כשלצידם גם קתרין הפבורן. תומפסון קיבל את האוסקר על עיבוד המחזה שלו לתסריט הזה ביחד עם הפבורן ופונדה האב שקיבלו את הפרס גם הם. ג'יין פונדה זכתה במועמדות מפורסמת לפרס.

"האגם המוזהב" מביא את סיפורם של הזוג המבודר את'ל ונורמן, המגיעים כמדי שנה לבית הקיץ שלהם, על שפת האגם. בביקורם הנוכחי יחגגו את יום ההולדת השמונים של נורמן, זקן ציני ונרגן, ולכבוד המאורע עתידה להצטרף אליהם גם בתם היחידה, צ'לסי, אותה לא פגשו כבר שמונה שנים. צ'לסי, שמעולם לא עמדה בציפיותיו של אביה, מגיעה עם ביל, חברה לחיים ובנו בילי ג'וניור. המפגש המשפחתי המחודש מעלה, כצפוי, את המשקעים אותם היא סוחבת מילדותה.

חלק גדול מקסמו של הסרט, אין להסתיר, היה נעוץ בעובדה שהנה זכה הקהל להציץ ליחסיהם המתוחים של פונדה ואביה, עובדה שהייתה ידועה לציבור ושעליה פונדה מדברת בפה מלא גם היום. שיא הדרמה המשפחתית בה השתתפה אמריקה כולה היה בטקס פרסי האוסקר בו קיבלה ג'יין את הפרס בשם אביה החולה, שמת חודשים ספורים לאחר מכן. הדמיון הרב בין יחסי האב ובתו על המסך לאלו שבמציאות, בשילוב שחקנים שהם בבחינת אגדה מהלכת, עשו את שלהם והסרט הפך להצלחה גדולה.

ובתפקיד הנרי פונדה, אילן דר

בימים אלו מעלה תיאטרון בית ליסין עיבוד משלו למחזה, בבימויו המאופק והשקט של רוני פינקוביץ' ובתרגום קולח וטבעי של רבקה משולח. מעבר לסיפור האישי של משפחת פונדה, שנקשר להצגה בתודעת הציבור, מדובר בסך הכל במחזה בינוני ומיושן שהוצא מהבוידעם ונשען כל כולו על שחקנים מיומנים שיודעים לבע את עבודתם.

מסיבה זו אין להתפלא שלתפקידים הראשיים בגרסה המקומית של "האגם המוזהב" גויסו שניים מעמודי התווך של התיאטרון בישראל: מרים זוהר בתפקיד את'ל ולצדה אילן דר בתפקיד נורמן. שני השחקנים הוותיקים ועטורי הפרסים, נושאים את ההצגה בכבוד על גבם ומצליחים לייצר על הבמה אינטימיות של זוג בא-בימים, שאהבה אמיתית עדיין מקוננת בביתם. בהצגות כגון זו, ממש כמו ב"הנהג של מיס דייזי" שמציגה ב"הבימה" בכיכובם של ליא קניג ויעקב כהן, יש למשחק משקל מכריע שכן הדרמה קטנה ומאופקת, נטולת רגשנות, הסיפור פשוט ואיטי וההתרחשות על הבמה מינימלית.

במובן זה נוחל בית ליסין הצלחה גדולה כאשר לצד אילן דר ומרים זוהר לוהקו בהצלחה רבה גם תפקידי המשנה: קרן צור בתפקיד הבת צ'לסי המכניסה אדרנלין מקפיץ בכל פעם שהיא מופיעה על הבמה; ערן בן זאב בתפקיד קומי וקליל של צ'ארלי הדוור; תום גל המקסים בתפקיד בילי הילד ההופך עד מהרה לחברו הטוב של נורמן; ודודו בן זאב בתפקיד בן זוגה של צ'לסי, שאמנם מופיע רק בתמונה אחת, אך נוכחותו הבימתית מרשימה ביותר. למרכיבים אלו נוספת גם התפאורה המוצלחת של אדריאן ווקס, בשילוב נעימות הגיטרה האקוסטית והמלנכולית של שלום וינשטיין.

אך גם אם מתחשבים בכל הגורמים החשובים האלו, ההצגה מוצלחת באופן חלקי בלבד ופונה, שוב, לקהל המבוגר. יתכן ששימור הקהל המסורתי של התיאטרון בארץ - קרי אנשים מגיל 50 ומעלה - הוא השיקול בבחירת המחזה הזה או שאולי מדובר בשיקולים כלכליים, שכן זו הצגה שעלויותיה לא גדולות והצלחה כלשהי מובטחת בה. כמו ב"הנהג של מיס מיס דייזי", גם כאן נשען הסיפור השבלוני, שרובו רווי בהומור מיושן, על שחקנים ותיקים וטובים והצלחה הוליוודית בעברו.

סביר להניח ש"האגם המוזהב" תדבר לליבם של קהל המבוגרים הרבה יותר מאשר לקהל צעיר שוחר תיאטרון - וחבל. אמנם הטלוויזיה בישראל מקדשת את הנעורים אך זו לא סיבה שהתיאטרון הרפרטוארי בארץ יקדש את הזקנה בדרך המרחיקה ממנו קהל צעיר ומעוניין. אפשר ורצוי לדבר על הזקנה והשלכותיה אך על מנת לקרב לנושא גם את אלו שעדיין מעט רחוקים מגיל הבלות צריך לבחור את המחזה הנכון מראש.