הייקים באים

כשנשיא המדינה שמעון פרס עלה על הבמה בהיכל האמנויות בהרצליה, הוא פנה אל קהל הייקים – או, אם להשתמש במונח הרשמי, יוצאי מרכז אירופה – ואמר להם "אתם חושבים שקשה להיות ייקה? נסו להיות פולנים!" הקהל צחק, אבל היתה הרבה מבוכה ומעט התנשאות בצחוק הזה. פרס, שהתקבל בתשואות, הוא בכל זאת לא פון אונזרה, אלא אוסט יודה.

לפני כשלושים שנה, עתר לבג"צ ראלף הלינגר, ייקה, ודרש מבית המשפט למנוע את שידור הפרק על "העליה הייקית" בסדרה עמוד האש. הלינגר טען כי הביטוי ייקה הוא ביטוי גנאי. חיים כהן, מהגדולים שבשופטי ישראל וכרבים מהם ייקה בעצמו, דחה את התביעה על הסף. ייקה, כתב, אינו כינוי גנאי, הוא כינוי של כבוד: הוא מציין אדם דייקן, ישר באורח קפדני, דעתן, למדן, שלא מעגל פינות.

כל אחד מהאנשים שעלו אתמול (א') על הבמה, לרגל 75 השנים לייסודו של ארגון יוצאי מרכז אירופה, הוא סיפור הצלחה, איש איש בתחומו. חנה מרון, חיים יבין, רוביק רוזנטל ושלמה גרוניך ייצגו את תחום הבידור והתקשורת; יורם דנציגר, שנבחר לבית המשפט העליון, ממשיך מסורת משפטית יקית מפוארת; גיורא עופר, מנכ"ל בנק דיסקונט, מזכיר מי היו היזמים הרציניים הראשונים כאן; מרדכי ורשובסקי – מוותיקי פעילי זכויות האדם בארץ, ממקימי שינוי והיום חבר בירוקים – הזכיר את התחום היחיד שבו לא הצליחו היקים: הפוליטיקה. לפוליטיקה, ציין רוזנטל, הם לא התאימו: המסחרה, עיגול הפינות, שבהם הצטיינה הפוליטיקה הישראלית עוד בטרם היתה ישראל, דחו אותם.

כ-80 אלף ייקים וצאצאיהם חיים כיום בישראל. תרומתם לחברה היתה עצומה: פרס ציין את הקמת הטכניון, האוניברסיטה העברית, הפילהרמונית – מוסדות שקשה לדמיין את ישראל בלעדיהם. הם ייסדו, כמעט לבדם, את המשפט הישראלי ואת הדיפלומטיה הישראלית. הייקים, ציין רוזנטל, הביאו משהו אחר לתרבות הישראלית. אפשר לומר שמדובר בדייקנות מול חיפוף, רצינות מול קלות דעת, אמת מול צ'יזבט, תכנון מול אלתור; מבחינה זו, הייקים ותרבותם – תרבות אורבנית, שנדחתה בבוז על ידי הציונות, ששנאה את העיר והעריצה את הישובים החקלאיים, שמעולם לא עמדו בכוחות עצמם – תמיד היו שתל זר בתרבות הישראלית.

מטראומה אחת לאחרת

חיים יבין העיד שהוא הצליח, כמעט בלי מאמץ, להיות "ייקה בביתך וישראלי בצאתך", ודיבר על המשפחה המגוננת שלו, שלא דיברה על מה שקרה שם בזמן אמת, למרות שידעה. שלמה גרוניך שר את "מקי סכינאי", כשהוא מחליף בקלילות בין גרמנית ברכטית ועברית; הוא קד לקהל ואמר "דנקה שיין", וסחט צחוק.

וכאן מוקד הטרגדיה של יהדות גרמניה, אולי הקבוצה המועילה ביותר לאנושות בכל ההיסטוריה. אנדראס מאייר סיפר על ההלם שחש כשחברו הטוב ביותר הגיע יום אחד לביתו, לבוש מדי היטלר יוגנד, והודיע לו "אסור לי לראות אותך יותר, אסור לי לדבר איתך יותר, אסור לי לשחק איתך יותר". סיפר על המכה – "הזץ" – שחש כאשר הגיע לגן החביב עליו וראה שם שלט "הכניסה ליהודים אסורה".

האנשים האלה חטפו מכה אחת, ונמלטו לכאן – וכאן חטפו סטירת לחי שניה. דוקטורים ופרופסורים בלעו את עלבונם והלכו לעבוד ביבוש ביצות, בניית לבנים, חקלאות; גברת מכובדת תיארה את הזעזוע שחשה כאשר הגיעה לתחנה המרכזית של ירושלים בשנות השלושים – "שניים או שלושה אוטובוסים מרופטים, קרועים, וזו התחנה המרכזית של עיר הבירה! ואני באתי מווינה." – ובכל זאת הם עשו כמיטב יכולתם להשתלב, ושיחקו תפקיד מרכזי בהקמתה של ישראל.

התאקלמות קשה

היה, כמובן, פן אפל יותר לעלייה הזו. רבים מהיהודים הגרמנים התנשאו על "המקומיים" והתייחסו אליהם בפטרונות. גזענות, או תפיסת עליונות אירופית לא היתה זרה להם, ועל ה"אסייאתים" הם דיברו בשילוב של פחד ותיעוב. כפי שהזכיר אחד הדוברים, הרופא הגרמני שהוזעק לטפל בחיים ארלוזרוב הפצוע נאלץ לקבוע את מותו, ולאחר מכן תלש את חוטי העירוי הרקובים ואמר "ארלוזרוב לא מת מהפציעה כתוצאה מהפציעה שלו, אלא כתוצאה מדיר החזירים שאתם מנהלים כאן".

העובדה שהרופא הגרמני צדק - הפציעה של ארלוזרוב לא היתה אנושה ובית חולים אירופי היה מצליח, ככל הנראה, להציל את חייו - כנראה לא שיפרה את תחושת הסובבים אותו. אם יש ממש בטענה האנטי-ציונית, שהעולים הם "בסיס אירופי בלב המזרח התיכון", הייקים היו מוצג התביעה מס' 1: הם לא ניסו להעמיד פנים שהם רוצים להשתלב במרחב. הרומנטיקה של המזרח היתה מהם והלאה.

והמקומיים תיעבו את האנשים המוזרים האלה. הם קראו להם "סבונים", הם טענו שהם הגיעו לכאן לא מתוך ציונות, אלא מתוך פחד, והביאו איתם את מה שהציונות ניסתה להשמיד: התרבות היהודית האירופית. הדחיה השניה הזו נצרבה, והעלבון שלה מורגש עד היום. 75 שנים אחרי, כשיוסי אלפי מדבר על "נישואי תערובת" בין ייקים ובין "ישראלים", הקהל צוחק – אבל בצחוק מהול כאב עמוק. העליה היקית הצליחה; קשה יהיה לומר שנקלטה.