עזרת נשים

החומרים מהם מורכבים סיפורי התנ"ך והמקרא יכולים להיות טובים יותר מכל אופרת סבון שתראו בערוץ הטלנובלות או מכל דרמה בריטית של ה- BBC, אבל זאת בתנאי שמספרים אותם נכון. התיאטרון העברי-ערבי ביפו מארח בימים אלה את ההצגה "האוהל האדום" המגוללת סיפור פשע ונקמה מרה מימי יעקב אבינו. צוות שחקנים גדול, רובם בוגרי סמינר הקיבוצים, משתתפים בהצגה והם בהחלט עומדים במשימת העברת הסיפור כהלכה.

בספר בראשית, פרק ל"ד, חמור בנו של מלך שכם אונס את דינה, בתו של יעקב אבינו. אחרי האונס, יעקב דורש שחמור יישא את דינה לאשה כדי להציל את כבודה ולאחד בין שני העמים. האיחוד מותנה גם בכך שכל בני שכם יחתכו את ערלתם כסמל לכפרה. בזמן שבני שכם מבצעים את המילה, אחיה של דינה, שמעון ולוי, יוצאים למסע נקמה ורוצחים את כל בני העיר שכם, כולל את בן המלך.

ההצגה "האוהל האדום" היא עיבוד לרב מכר של הסופרת היהודייה-אמריקאית אניטה דיאמנט (1997), שבעצמה עיבדה את סיפור אונס דינה התנ"כי. דיאמנט ערכה מספר שינויים פוליטיים בעלילה, ובהם הצבת דינה ובנות משפחתה במרכז והעברת הסיפור דרך נקודת מבטן. כנגזרת מכך, גם סיפור האונס משתנה והופך לסיפור אהבה נוגע ללב שנגדע על ידי יצר הנקמה והכבוד של שמעון ולוי, אחיה של דינה. חלק מרכזי מההצגה מתרחש באוהל האדום, הוא האוהל אליו פרשו הנשים עם קבלת המחזור החודשי, שם הן גם ערכו טקסים פגאניים למיניהם, ילדו והיניקו את ילדיהן וחיו את הווייתן הנשית הרחק מהגברים בשבט.

קול אשה נשמע

עם כניסת הקהל לאולם הקשתות הקטן בתיאטרון ביפו, חלל המשתלב היטב עם סיפור המחזה הזה, מתבקשים הגברים והנשים לשבת בנפרד, משני צדי הבמה. הנשים, כך נדמה, חשו עם זה הרבה יותר בנוח בעוד הגברים התנהגו כמי שמובלים לכסא נאשמים. בנוסף, ההצגה כולה מסופרת דרך הדמויות הנשיות של התנ"ך, שקולן כמעט ואינו נשמע במקורות, מה שגורם לתנודות של אי נוחות ומבוכה רבה בקרב הקהל הגברי בהצגה.

חגיגת הנשיות לא תמה כאן. ההצגה, שאורכה כשעתיים, כוללת גם סצינות קשות של לידה, טקסים פגאניים הקשורים למחזור החודשי, סצינת אונס ושימוש בשפה בוטה שלא מסתירה דבר, כזו המדגישה את "הדם אשר ינזל על ירכי הילדה ויהפכה לאשה".

זוג במאי ההצגה, קלאודיה דה-לה סטה וזאב קאלתי, מצליחים לרתק את הקהל ולייצר דרמה שנבנית בצורה הדרגתית ונכונה, גם אם יש מקומות בהם ניכרת תלישות מסוימת בסיפור ובמשחק. מי שמובילה ביד רמה את סיפור העלילה היא דמותה של דינה הזקנה, על תקן המספרת, המביטה מהצד על שאירע במשפחתה עוד טרם לידתה (סיפור הנישואין של יעקב ללאה במקום לאחותה רחל, אהובתו האמיתית). שיפי אלוני בתפקיד זה מצליחה להדק את מרבית הסדקים המתגלים במהלך העלילה, ובעצם מהווה את החיבור העיקרי של הקהל לסיפור ולדמויות.

גם אקטואליה יש כאן - עם הירצחו של אהובה, בן מלך שכם ושאר הגברים בעיר, מקללת דינה את אביה: "הרוחות שלהם לנצח יצודו אותך. בניך רוצחים ואתה לעולם לא תדע שלום". הפנייה לעבר ערבי-יהודי משותף ושימוש בשפה הערבית במהלך ההצגה (למרות שבפועל לא הייתה קיימת בתקופתו של יעקב) זורקת אור גם על הגורל של שני העמים כאן, היום, ומהווה נקודת חיבור נוספת וכואבת של הקהל אל הסיפור.

עם זאת, ההצגה הזו, ששמה לרגליה את הדת הגברית אל מול העולם הנשי שנדחק הצידה אינה קלה לעיכול ולא מתאימה לכל קהל. "האוהל האדום" היא הצגה כבדה שסצנות ודמויות ממנה ימשיכו להדהד בראשכם גם אחרי שתצאו מהתיאטרון. למרות בעיות סאונד קצת מציקות, שפה מקראית ומסורבלת שלעיתים יוצרת מרחק בין הקהל לסיפור ותחושה כללית שלא כל המרכיבים בעיבוד הזה מהודקים דיים, מדובר בהצגה מודעת לעצמה שתזיז לכם משהו בבטן, במחשבה ובעיקר תספק לכם חוויה רגשית אינטנסיבית וחזקה.